הקדמה

המקרא הינו אחד מעמודי התווך בתרבות המערבית וְלֹא בִּכְדִי. ספר התנ"ך הנו בעצמו ספרייה עתיקה בת אלפי שנים הכוללת מגוון סוגות ספרותיות כגון סיפורת פרוזה, שירה, חוקים חברתיים ופולחניים, היסטוריוגרפיה, ספרות חכמה, רשימות יוחסין קדומים, ועוד, ספרים שיש בהם לשקף את עולמם הרוחני של הכותבים בעת נכתבו הדברים. בנוסף, ניתן למצוא במקרא תוכחות נזעמות של נביאים כנגד התנהגותם המוסרית או הדתית הירודה של העם, קינות על חורבן על ירושלים וזאת בצד שירי אהבה מלאי שמחת חיים. בתנ"ך באים לידי באים האמונות באלים השונים כמו גם באל אחד והכמיהה לקרבתו, הפחדים מהאוייבים, הדאגה לעניים ולחלשים, הבוז לעריצים, היחס הביקורתי למלוכה וגישות שונות על מהות המוות.

כל ספרי התנ"ך נוצרו בעברית יפה, כאן, בארץ ישראל, על ידי הישראלים הראשונים החל מראשית דרכם, וזכות גדולה נפלה בחלקנו, דוברי העברית החדשה, שאנו יכולים להתענג על קריאת הטקסטים העתיקים בשפה המקורית בה נכתבו הדברים במקור, וזאת ללא שָׁלָל צורות התרגום הקיימות בשפות השונות החורגות לעיתים מהמשמעות המקורית.

1. ייחודו של התנ"ך ביחס לספרות התרבויות העתיקות

ספר התנ"ך הינו ספר ייחודי כבר מזמן כתיבתו בעולם העתיק, ודומה שלספרות המקראית אין אח ורע באותה התקופה. על אף קווי הדמיון בין סוגות הספרות שרווחו במזרח הקדום בולטים ספרי המקרא בייחודם. לא ניתן למצוא מקבילות ספרותיות למבנה הספרותי של התורה המשלב יחדיו חוקים, סיפורים, היסטוריוגרפיה ושירה. בעוד חוקים במזרח הקדום יוחסו למלך עצמו, רק בתורה החוקים מיוחסים לאל ולא לבן אנוש. סיפורי פרוזה, להבדיל מפואמות שירה, כמעט ואינם קיימים בעולם העתיק. הספרות ההיסטוריוגרפית דרכה מתגלה האל בעולם במהלך ההיסטורי, אינה מוכרת בספרות העתיקה. ההיסטוריוגרפיה במקרא רווחת כציר מרכזי בעלילה הנפרשת על פני מאות בשנים. קיימת זיקה ברורה בין הסיפורים ובין החוקים המשובצים בהם (שמ' י ב) "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ ... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה". בנוסף, במקרים בהם החוק אינו ברור, הסיפורת המקראית כוללת תקדימים משפטיים ההופכים לחוק^[1]. על אף קיומו של "מוסד הנבואה" בתרבויות השכנות בעולם העתיק, לא נוצרה ספרות עשירה ופואטית כמו ספרות נביאי הכתב, ורק נביאי ישראל התייחדו כנביאי מוסר בדברי תוכחה לא רק כלפי העם אלא אף כנגד בית המלוכה. ניתן לומר כי כשם שהעם הישראלי יצר את ספר התנ"ך, כך התנ"ך יצר את העם הישראלי.

2. קריאה בתנ"ך לאור פערי הזמנים

קריאת התנ"ך מהווה אתגר לאדם המודרני. קוראי תנ"ך רבים מדלגים בלי משים מן הזמן העתיק אל הזמן החדש, תוך שהם מתעלמים מזמן כתיבת הטקסטים השונים. הבנת זמן הכתיבה חשובה להבנת הטקסטים כפי שהבין אותם "הקורא המקראי" בעת שפורסמו לראשונה. פסוקי התנ"ך נכתבו למען הקורא הישראלי הקדום והתייחסה למציאות הריאלית והתרבותית בה הוא חי, השונה כרחוק מזרח ממערב מהמציאות כיום.

על הקורא המודרני להתאמץ ו"להיכנס בנעלי" הכותבים והקוראים המקראיים לאור השינויים הטכנולוגיים והפערים העצומים באורחות החיים ובתפישות העולם בין התקופה העתיקה לעת המודרנית. בעולם המקרא הציבור ברובו המכריע היה חקלאי, שאינו יודע קרוא וכתוב, והיה תלוי באופן מוחלט בקשרים החברתיים, המשפחתיים והשבטיים שהעניקו לו סיכויי הישרדות. בגדיו היו פשוטים ויקרים להשגה, והמרחק בין מקומות היישוב נמדד בימים של הליכה. לא היו בתי ספר, ולא היתה השכלה. לא היה חשמל ומרדת החשיכה כל שניתן היה זה להתגודד יחד "סביב למדורה" לדבר, ולשמוע סיפורים ואגדות-עם על אנשי קדם, אבות האומה, תולדות העם או סיפורים שונים כמו על מציאת מים במדבר^[2].

בעולם הקדום נהגו פולחנים רבים במקומות שונים לאלים השונים, הן בקרב העם הישראלי והן בקרב העמים ששכנו בקרבו. על פי תפישת עולמם, חפצים, בעלי חיים וגרמי השמים יכלו לשמש כעדים"^[3]. בטקסי כריתת ברית היו שופכים דם על בני אדם או חוצים בעלי חיים לשניים ועוברים ביניהם^[4], כפי שמסופר על אברהם בברית בין הבתרים^[5]. בתקופת המקרא היו רבים שנהגו להקריב את ילדיהם כקורבן^[6]. בעולם המקראי פחדו מאוד מהאלים השונים, ורק בני אדם המפוחדים עד אימה מהאלים היו מסוגלים להקריב להם ממיטב רכושם, בעלי החיים, ואף את היקר מכל, את ילדיהם שלהם, תוך שהם מתעלמים מתחנוני הילדים הנטבחים. ההיגיון שעמד מאחרי הקרבת הילדים היה כי מוטב שילד אחד יוקרב מאשר כולם יסבלו מזעם האל^[7]. העולם היה מלא סכנות, האוייבים האכזרים רצחו בהמונים. היו שנות בצורת ללא גשם שמשמעותן היתה מוות. לא היו "שירותי רווחה" ושלטון מלכים לא ממש גילה עניין ברווחת העם. בתוך עולם מסוכן זה רק האלים יכלו לגאול ולהושיע כמו גם להביא על האדם אסונות. נדרש מהאדם לתת להם קורבנות כדי להשביע את רצונם. עבור האדם המודרני, ניתן בקלות להפריד את הדת מתחומי חיים אחרים עם זאת, ואולם עבור האנשים שחיו בעולם העתיק, הפרדה כזו הייתה פחות מתקבלת על הדעת. אנשים בעת העתיקה חיו בעולם שבו אלים, שדים ורוחות רפאים היו עשויים להתבטא בכל עת ובכל מקום. כתוצאה מכך, הבחירות הקיומיות שעמדו בפני אנשים בעולם העתיק, היו קשורות לשאלות כגון, לאיזה אל/ים צריך לסגוד, מהי הדרך הראויה, ואיזה אל עדיף מכולם.

אנשי תקופת המקרא יכלו לראות פסל צורת בעלי חיים, או להביט בגרמי השמים ולסגוד להם^[8]. בתקופת המקרא אפשר היה לקנות ולמכור בני אדם, ואב יכל למכור את ילדיו לעבדות. יתרה מזאת, נושה יכל לגבות את כספו באמצעות לקיחת ילדי החייב^[9], כי בני אדם עבדים נחשבו לרכוש כספי^[10].

בסיפורי המקרא ניתן למצוא אכזריות בלתי נתפסת ומוסכמות חברתיות הנראות לנו מעוותות מן היסוד. כך למשל המלך שאול מבקש מדוד שיביא לו "מאה עורלות", כלומר אברי מין חתוכים, של פלישתים אם ברצונו לשאת את בתו לאשה, ודוד אוסף מאתיים עורלות שכאלו^[11]. המקרא אינו מגנה ולו במילה את דרישתו של שאול ולא את דוד שמבצע זאת, אלא "עובר על כך לסדר היום". על שאול מסופר שהרג שמונים וחמישה כהני יהוה מהעיר נוב, ואת תושבי העיר, כולל ילדים ונשים, וזאת בגלל שסייעו לדוד שנמלט ממנו^[12]. עוד מסופר על דוד ששחט חפים מפשע מבני העם "הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי"^[13], ושהרג את תושבי מואב בשיטה אקראית לגמרי של "מדידה בחבל"^[14]. בעולםהמקראי עונש של שריפת אשה, בת כהן, ש"זנתה" נראה היה הגיוני, וזאת בנימוק שחיללה את כבוד המשפחה ^[15] וכמו כן סקילת נערה באבנים שנישאה ונמצאה לא בתולה (דברים כב, כ) "לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ...וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה" (לדוגמאות רבות נוספות ראה בהערת השוליים)^[16]. בעת העתיקה מותר היה שיהיה לאדם מספר נשים ופִּילגשים בהתאם ליכולתו הכלכלית, כמו שתי פילגשיו של יעקב אבינו מהן יצאו ארבעה שבטים בישראל.

בכל רחבי המזרח הקדום, וכנען בתוכם, חוסר היציבות הבטחונית והמחסור במזון גרמו לאדם לחיות בתוך מערכת פחדים קיומיים שלוו את חייו. אחת הדרכים להתמודד עם פחדים אלו היתה האמונה שיש צורך "לפייס" או "לרצות" את האל או האלים באמצעות פולחן הקורבנות. מתן קורבן לאל היווה עבורו מעין "תעודת ביטוח", כך שאם האל "יקבל את שמגיע לו" הוא לא יכעס, והשלום והשלווה ישכנו בארץ. דפוס ההתנהגות האנושי של "קח ותן" הועתק ליחסי האדם והאל.

3. "כוונת המקרא" בזמן כתיבתו

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת הינה שכדי להבין את המקרא לאשורו יש להתחקות אחר מטרת הכתיבה בשעת כתיבתה, ולא להשליך פרשנויות מימינו לימי קדם. ספרי המקרא נכתבו בראש ובראשונה לבני אותו הדור שבו נכתבו ונועדו לתת מענה עבורם. קריאה בתנ"ך צריכה להתייחס לעולמם, תרבותם, אמונתם של הקוראים, כמו גם לעולמו התיאולוגי של כותב הטקסטים^[17]. ספרי המקרא נכתבו על פני ציר זמן ארוך ביותר, כאלף שנה, לא הרי עולמם של כותבים בשנת אלף לפנה"ס, לאלו של המאה התשיעית, או השביעית או החמישית לפנה"ס. העולם השתנה, ממלכות עלו וירדו, והתפתחויות תאולוגיות נוצרו במהלך מאות השנים. חלקם של הטקסטים העתיקים עברו מדור לדור ממסורת בעל פה למסורת כתובה, חלקם הועברו ממקום למקום, לעיתים בתנאים קשים ביותר, וחלקם הועתקו עם שיבושי העתקה או או בגרסאות שונות. בתקופת עריכת המקרא היה צורך להתאים את הטקסטים העתיקים השונים להתפתחות האמונה בשלב מאוחר, בעיקר על פי תפישתה התאולוגית של ממלכת יהודה ששרדה עשרות רבות של שנים אחרי חורבן ממלכת ישראל^[18]. לעורכים ולמאספי הכתובים היה חשובה השמירה על קדושתם של הטקסטים בעת שעשו את מלאכת העריכה, והתחקות אחר פעולת העריכה מעמיקה את הבנת הטקסטים.

עוד יש לזכור כי סדר הופעת ספרי התנ"ך אינו מעיד על הסדר הכרונולוגי של הכתיבה, כך למשל, יתכן כי ספר דברים וסיפורי המלכים התגבשו לפני ספר בראשית^[19].

4. במה עוסק חקר המקרא האקדמי

ספרי המקרא מהווים יצירה ספרותית דתית-לאומית ישראלית קדומה, שהיא ספרות מקורית וייחודית. התורה, כמו רבים מספרי המקרא, מהווים מעין "אנתולוגיה" של יצירות, אוסף של קטעי סיפורת ושירה, כך שלא ניתן להצביע על כותב אחד. התורה ושאר ספרי המקרא לא נולדו ביום אחד, והם ביטוי לאמונות הישראליות שרווחו בעת העתיקה ולא תמיד המקור של האמונות הללו. סופרים ועורכים רבים השתתפו בכתיבת ספרי המקרא במשך דורות רבים, וְדוֹר אַחַר דּוֹר העמיד כותבים, עורכים, מעתיקים ומתקנים. המקרא הנו אוסף הטקסטים הקדום ביותר במחשבת ישראל. הוא מבטא את הרעיונות, האמונות והדעות, הזיכרונות ההיסטוריים והתקוות של הקבוצות השונות ביהודה ואף שרידי מסורות מממלכת ישראל. ספרות לאומית זו אינה ניתנת לייחוס לאדם אחד או לחבורה זו או אחרת. המדובר בציויליזציה שלימה המיוצגת בסיפורים, מיתוסים^[20], שירים ומזמורים, רשימות יוחסין, צווים דתיים והשקפות עולם המבטאים לא רק חלקים שונים בעם אלא אף תקופות שונות בחיי שתי הממלכות.

כך מנסח את הדברים יאיר זקוביץ:

"ספרות המקרא היא ספרות דידקטית שמטרתה לקדם תפיסות דתיות, מוסריות ולאומיות. זאת ועוד: ספרות המקרא צומחת בתקופה של מאות בשנים, תקופה שידעה תהפוכות היסטוריות, עליות ומורדות, שינויים חברתיים-כלכליים, שידוד מערכות בקרב עם ישראל ביחסי ישראל עם העמים הסובבים אותו ועם תרבויותיהם...מאבקים אידאולוגיים בין זרמים שונים ומגוונים מתרחשים בכל עידן ועידן, ואלה מוצאים דרכם לטקסט המקראי שבגוף המקרא ומחוצה לו. כאשר טקסט כלשהו אינו עולה בקנה אחד עם אמונותיו ודעותיו של הקורא בו, האחרון יפרשהו וידרשהו באופן שיהלום את אמונתו ותפיסת עולמו^[21]".

חקר המקרא מעמיק בתחומים רבים, ספרותיים, לשוניים, תאולוגיים, ארכיאולוגיים, היסטוריים, חברתיים ועוד. אחד מתחומי המחקר עוסק בשאלת קיומם של מקורות ספרותיים קדומים המשולבים בתורה^[22], כמו גם במאפיינים של כל אחד מהם, "בתי היוצר" שלהם ודרכי העריכה לדורותם^[23], והשיטות בהן נקטו העורכים לשלב בין המקורות ולהתאים ביניהם. חקר המקרא עוסק בתחומי מחקר רבים: הסיבות לסתירות ולכפילויות בטקסטים השונים, השפעת תרבויות העולם הקדום על התורה ועל שאר ספרי המקרא^[24], איתור הפולמוסים האידאולוגיים המסתתרים מאחורי הסיפורים השונים, הבנת השיטתיות שבשיבושי הלשון שבמקרא שמקורם בהעתקת כתבי היד ואופיין של טעויות אנוש, התפתחות המונותאיזם לאורך ימי הבית הראשון, התחקות אחר המנהגים והמצוות כבר מימי ראשית ימי הבית הראשון ועד לתחילת ימי הבית השני. בנוסף, חקר המקרא עוסק בניתוח הפולחן הקדום שרווח בישראל ובמסופטמיה, תוך שהוא מנתח את ההבדלים התיאולוגיים בין הפולחן הישראלי לשאר העמים.

הסתירות בין מסורות שונות "הֲדָרוֹת בִּכְפִיפָה אַחַת" אינן ייחודיות לתנ"ך דווקא, אלא הן מייחדות את המסורת היהודית לדורותיה, כפי שאפשר לראות ב"ים התלמוד". במשנה ובתלמוד ניתן למצוא דעות הלכתיות שונות ומסורות שונות שראשיתן במחלוקות בין הפרושים, הצדוקים, האיסיים ואחרים, מחלוקות אין סופיות בין "בית שמאי ובית הלל", מחלוקות בין האמוראים השונים, ועד לימינו אנו. לא לחינם קבעו חז"ל כי כל המסורות קודש והן בבחינת "אלו ואלו דברי אלהים חיים" (עירובין יג ע"ב)^[25]. וכך כותב בנושא אלכסנדר רופא:

"אין מקום לשאול, 'מהי השקפת התנ"ך על...'. לא "השקפה" יש בו, אלא "השקפות". מי ששואל על השקפה ומתעלם מן ההבדלים והניגודים, כאילו ביקש להביא לידי הסכמה את רבי ישראל בעש"ט עם הגר"א מווילנא, את הרמב"ם עם רבי משה די לאון, או כאילו ביקש ליישב בדרך פלפול את מחלוקות התנאים והאמוראים".^[26]

עוד יש להוסיף כי חקר המקרא מאפשר ראייה שיש בה ליתן הסברים מקיפים לכל מגוון התופעות שבמקרא במקום לתת "תירוץ מקומי" הנותן מענה ספציפי אך למקרה מסויים. במקום לנסות "ליישב את הסתירות", המחקר המקראי לַמֵּד מהן ועומד על המכנה המשותף של כל המקרים השונים.

בספר זה נעשה שימוש בשם "יהוה" מהסיבה הפשוטה שזה שמו של האל "יהוה"^[27], שם שהיה רווח גם בשימוש יום יומי בתקופה המקרא עצמו^[28]. השימוש בשם "יהוה" אינו חדש בספרות העברית כפי שניתן לראות במספר ספרים שכבר יצאו לאור בעבר^[29]. הסיבה העיקרית לשימוש בשם יהוה נובעת מכך שיש צורך לבדל שם זה משמות אחרים של האל, כמו "אל" (או "אלהים"), שנבדלו אלו מאלו. הספר עוסק באלוהויות השונות, מוצאם והתארים שיוחסו להם. ראיה לעובדה כי הגו את השם יהוה בשפת יום יום ניתן למצוא גם בממצאים ארכאולוגיים שנמצאו ב"מכתבי לכיש וערד" שבממלכת יהודה^[30]. אשר לאופן הגיית השם "יהוה" נראה כי הוא נהגה "יַהְוֶה", כפי שכותב יעקב חיים טיגאי.

"הכינוי 'אֲדוֹנָי' הוא צורת הביטוי המסורתית של השם המפורש בן ארבע האותיות: יהוה, שמו של אלוהי ישראל. את השם המפורש הגו ככל הראה "יַהוֶה" (;Yahweh בתקופת המקרא ו"ו נהגתה כהגייתה בערבית ובפי יהודים מבני עדות המזרח: w ). השערה זו נסמכת על תעתיקי השם, בעיקר לאותיות יווניות, בחיבורים בתר מקראיים, ועל הסיומת -יהו בשמות פרטיים כמו "אליהו". בתקופת המקרא נהגו לנקוב בשם ה' בחיי יום יום (רות ב, ד) "וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהֹוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה", המנהג להמירו בתארים כמו 'אֲדוֹנָי' התפתח בתקופה מאוחרת יותר"^[31].

6. חלוקת ספרי המקרא לפרקים

רבים מאנשי האקדמיה נוטים לסמן את הפסוקים דווקא בִּסְפָרוֹת חשבוניות, אולי מצרכי נוחות, אולי כדי להזכיר את העובדה שאין המדובר במיספור יהודי של הפסוקים. לדעת פרופ' אלכסנדר רופא (בספרו אמונת ישראל ונוסח המקרא, עמ' יג') "מצווה מן המובחר לסמן את הפסוקים בִּסְפָרוֹת, וכך לשמר את הידיעה, כי חלוקת התנ"ך לפרקים זרה היא למסורת שלנו". יחד עם זאת, מספרי הפסוקים בספר זה מופעים באותיות בלבד ללא שימוש בספרות חשבוניות. שיבוץ הַסְּפָרוֹת החשבונאיות בגוף הטקסט המקראי נראות בעיני כלא אסטתיות כְּלָל וְעִקָּר ומנוגדות למסורת המקובלת בכל ספרי התנ"ך המודפסים בהם מקובל לכתוב את מספרי הפסוקים באותיות.

חלוקת הטקסט המקראי לפסוקים נעשתה כבר משעת כתיבתם. חלוקת הספרים שמואל, מלכים ודברי הימים לשני חלקים (שמואל א' ושמואל ב' וכו') נעשתה בשלב יותר מאוחר, בימי הבית השני, בעת התרגום ליוונית הקרוי "תרגום השבעים" (סֶפְּטוּאַגִינְטָה) במאה השלישית לפנה"ס. הספרים נכתבו על גבי מגילות, ומכיוון שהטקסט בתרגום היווני מטבעו ארוך יותר מהעברי, המגילות היו ארוכות ביותר, דבר שהכביד על השימוש בהן. לפיכך חולקו הספרים ההיסטוריוגראפיים, שמואל, מלכים ודברי הימים לשני חלקים (כך יצא שספר שמואל ב' קרוי על שם נביא שאינו מוזכר בו כלל). חלוקת התנ"ך לפרקים בוצעה בתחילת המאה ה-13 על ידי הבישוף סטפן לנגטון. המדובר בחלוקה שראשיתה כחידוש נוצרי שהופיע לראשונה בוולגטה במאה י"ג, וממנה עבר לספרי מקרא עבריים, ובכך היא לעיתים משקפת את תפישת המלומדים של אירופה בימי הביניים באשר ליחידותיו הספרותיות^[32].

עד לחלוקה זו לפרקים, הפסוקים עצמם לא היו לא ממוספרים במקור, וזו הסיבה שברבים מהפירושים המסורתיים נהוג להתחיל את הפירוש במילים "דיבור המתחיל", כלומר לפתוח בציטוט מספר מילים מהפסוק כדי לדעת באיזה פסוק מדובר.

7. חשיבותן הצטברותן של "הראיות"-כמות שעושה איכות

אם להשתמש במונחים "משפטיים", הרי שהחוקר המקראי אוסף מעין "רְאָיוֹת נְסִבָּתִיּוֹת". פעמים קורה, שכל ראייה כשלעצמה לא די בה לבסס מסקנה או קביעה עובדתית, ואולם הצטרותן אחת לאחת, בכמות ראויה, יכולה להוביל למסקנה שהיא "מעל לכל ספק סביר", או לפחות אֵיתָנָה דַּיָּה לצורך ביסוס מסקנות, בבחינת "הכמות עושה את האיכות".

חשיבותה של תאוריה או מסקנה נעוצה בכך שבכוחה לתת "פיתרון רוחבי" לשלל סוגיות מקראיות, ולא רק לתת רק פיתרון נקודתי או "פרשנות ספציפית" לפסוק זה או אחר, כפי שכותב בנושא אמנון בזק:

"מלבד הקשיים הַמְּלַוִּים רבים מן התירוצים השונים לסתירות, קיים גם קושי עקרוני הנובע מהצטברות הסתירות. אם הלומד על דרך הפשט נתקל בכל כך הרבה סתירות הנזקקות לכל כך הרבה יישובים פרטיים, מדוע בכלל המקרא כתוב בדרך זאת? האם לא היה מתאים יותר שספר התנ"ך ייכתב כספר רציף, נקי מכפילויות ומסתירות? עם התפשטות התודעה המחקרית והעיסוק בפשוטו של מקרא, עלה צורך להציע הסבר כולל לתופעה הנרחבת, במקום למצוא פתרונות מקומיים לעשרות בעיות נפרדות"^[33].

אני תקווה, שאחרי הקדמה ארוכה זו, יוכל הקורא לצאת למסע להבנת ספר התנ"ך "בְּשׁוּבָה וָנַחַת^[34]", פרק אחר פרק, לפי כל סדר שיבחר, במתינות ובהנאה, כמאמר קהלת (ט יז) "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים", כשהכוונתי לחכמת ספרי המקרא בראי חכמת חקר המקרא, שהם יחד בבחינת "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תה' יט יא).