ספר דברים וסיפור מציאת ספר התורה בימי המלך יאשיהו

לאחר זיהוי "המקור הדברימי" (מקור "D" ה"דוייטרונומיסטי") כמקור נפרד המצוי רק בספר דברים, עלתה שאלת תיארוך המקור. הדרך לכך היתה באמצעות מציאת עוגן היסטורי- כרונולוגי ברור היכול לקשר בין המקור לאירוע היסטורי מוכר. בשלב שני, ניתן היה לנסות ולמקם את שאר המקורות האחרים ביחס אליו על ציר הזמן.

ספר דברים הנו היחיד בו מצוי, במספר רב של פעמים, הציווי על "ייחוד הפולחן", האיסור להקריב קורבנות ברחבי הארץ אלא רק במקום ספציפי הקרוי "במקום אשר יבחר", כמו בפסוק (דב' יב יד) " כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ". רק ספר דברים קובע איסור חמור זה על קיום כל פולחן דתי ליהוה מחוץ לירושלים, תוך הפיכת כל שאר מקומות הפולחן, שהיו מקודשים מזה מאות שנים ברחבי ארץ ישראל, למקומות לא לגטימיים. ציווי זה שבספר דברים מתחבר באופן ישיר וחד משמעי לאירוע היסטורי הקשור במלך יאשיהו והרפורמה הפולחנית שביצע בעקבות מציאת ספר תורה במקדש. בספר מלכים ב' פרקים כב-כג מסופר על מהפכה פולחנית חסרת תקדים שנעשתה בממלכת יהודה בזמן שלטונות של המלך יאשיהו שכמוה לא נעשתה, ושעיקרה ייחוד הפולחן וביטול מוחלט של כל שאר המקדשים והבמות.

על פי המסופר, נעשה "בדק הבית" במקדש עצמו שבמהלכו נמצא פתאום "ספר תורה" שלא היה מוכר לאף אחד. הספר שנמצא הועבר מידי הכהן הגדול, חלקיהו, לידי שפן הסופר, שהלך והקריא למלך יאשיהו את תוכנו של הספר הנמצא. המלך המבוהל שלח מיד פמליה לחולדה הנביאה כדי לשמוע את חוות דעתה. תגובתה של חולדה, נביאה שאינה מוכרת מאף סיפור אחר במקרא, היתה חד משמעית: יהוה כועס על כך שלא קיימו את מה שכתוב בספר שנמצא. בעקבות כך מורה המלך יאשיהו על תחילתה של רפורמה דתית שכללה את ההוראות העיקריות ( מל"ב כג ד) "לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהֹוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם", כלומר סילוק כל סממן אלילי-פולחני שהיה לכבודם של הבעל והאשרה ו"צבא השמים" במקדש בהיכל יהוה. מכאן ניתן להסיק שפולחן אלילי זה היה נהוג במקדש עד לזמן מציאתו של אותו הספר. הפולחן שנהג מוגדר כ"פולחן פוליתאיסטי" בו נעבדים מספר אלים.

ההוראה השניה החשובה שהורה המלך היתה לבטל את כל במות הפולחן והמזבחות שהיו פזורים ברחבי הארץ שהיו מקודשים מזה דורות רבים. כל הכהנים ששירתו באותן הבמות אלו הפכו באחת לחסרי עבודה. על פי המחקר, אותו הספר "שנמצא" בבית יהוה^[1] לא באמת נמצא פֶּתַע פִּתְאוֹם, אלא רק פורסם מטעם המלך עם סיום כתיבתו ועקרונותיו החלו להיות מיושמות בפועל. הצגתושל הספר כעתיק יומין ש"נמצא" במקדש במקרה לשכנע את הציבור שהמהפכה הפולחנית אינה בעצם מהפכה החורגת מהמסורת מהדרך הראויה, אלא היא רק בבחינת "השבת עטרה ליושנה". דרכם של מחוללי מהפכות דתיות להציג את פועלם כאקט של שמרנות ושיבה אל המקורות, אל העבר. תופעה זו מוכרת מהעולם העתיק^[2]. וכך מנסח את הדברים ישראל פינקלשטיין:

"כבר במאה השמונה עשרה הבחינו חוקרי המקרא בקווי הדמיון הברורים שבין תיאור ספר התורה שנמצא במקדש לבין ספר דברים. הקבלות בין תוכנו של ספר דברים לבין הרעיונות המובעים בתיאור המקראי של הרפורמה שערך יאשיהו מצביעות במפורש על כך שהם שירתו אידאולוגיה זהה. זהו הספר היחיד האוסר על העלאת קורבנות מחוץ למקום "אשר יבחר ה' אלהיכם".

אפשר להסיק במידה רבה של ביטחון כי לא היה זה ספר ישן שהתגלה לפתע, אלא ספר שנכתב במאה השביעית לפסה"נ, מעט קודם לשלטון יאשיהו או במהלכו"^[3].

בספר זה איפוא, המונח "ספר התורה שנמצא" מתייחסים לספר על פי הגדרתו בסיפור.

עוד יש לציין כי קיימת דעה במחקר לפיה מקורו הראשוני של ספר דברים בממלכת ישראל בסמוך לחורבנה בשנת 722 לפנה"ס. עם חורבן הממלכה נדד הספר לממלכת יהודה, שם הוא אומץ ועבר עריכה והוספת התאמות לתפישה היהודאית, כפי שמנסח את הדברים יאיר הופמן:

"אני סבור שעולה באופן חד משמעי הרקע הצפוני של ספר דברים. העובדה שירושלים אינה נזכרת ואילו אזור שכם נזכר פעמים מספר מלמדת, שהרובד הצפוני בספר דברים הוא עבה ביותר, והשמטתו או "ייהודו" המוחלט היו בלתי אפשריים. ניתן לומר אפוא לא רק שבספר דברים משוקעות מסורות צפוניות, אלא שזהו ביסודו ספר צפוני, שעובד בחוגים דבטרונומיסטיים בירושלים ואולי אף בבבל"^[4].

כדי "לסבר את האוזן" נביא להלן את תמצית סיפור מציאת ספר התורה (מל"ב כב, א-טז):

"בֶּן שְׁמֹנֶה שָׁנָה יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ ...וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהֹוָה ...וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ ...לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת יְהֹוָה בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת יְהֹוָה ...וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה ...וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה ... הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה".

וזה תיאור הרפורמה שעשה המלך יאשיהו (מל"ב כג א-כה):

"וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם... וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יְהֹוָה...וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי יְהֹוָה לָלֶכֶת אַחַר יְהֹוָה ...וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהֹוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׁרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל. וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה ...וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהֹוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן ...וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהֹוָה...וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים ...וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ. וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ ...וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ,וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם, וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל ... נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה ...וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה, כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה. וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל יְהֹוָה בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ".

הציווי הדברימי על ייחוד הפולחן בוצע במלואו. כל הבמות והמצבות ליהוה נותצו, ונאסר על כהני הבמות לשרת בקודש באותם המקומות, ואף לא בירושלים, והם נאלצו "לאכול מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם", ויתכן שהכוונה לקבלת קצבת "פנסיה" מארמון המלך (מל"ב כג ט) "אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח יְהֹוָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם".

יתרה מזאת, במסגרת אותה מהפכה,שונתה מצוות קורבן פסח. עד לאותה רפורמה קורבן הפסח נעשה בכל בית אב בארץ ובכל יישוב בארץ, ואילו לאחר הרפורמה נאסר קיומו שלא בירושלים. הציווי בספר דברים ברור (דב' טז ה) "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ...וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה". וכך, לראשונה בהיסטוריה הישראלית, נחגג הפסח בירושלים, היא "המקום אשר נבחר" (מל"ב כב כא-כג) "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה, כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים... כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיהֹוָה בִּירוּשָׁלִָם".

הזכרת חגיגת חג הפסח בירושלים בלבד, עם סיום הרפורמה של יאשיהו, באה להמחיש כיצד הגשים המלך הלכה למעשה את החוק המהפכני החדש.

אשר על כן, לפנינו שילוב של מקור בתורה הכולל ובו דרישה הייחודית לו אודות "ייחוד הפולחן" יחד עם אירוע היסטורי ייחודי ביותר שאירע בימי המלך יאשיהו שמצע את הציווי ככתבו וכלשונו ואף הורס את שאר מקומות הפולחן שמחוץ לירושלים.

אותו ספר תורה שנמצא היה כל כך חדשני כך שהיה צורך להקריאו בפני כל העם ואף "לכרות ברית" מחדש בין העם ליהוה (מל"ב כג ב) "וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יְהֹוָה, וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי יְהֹוָה לָלֶכֶת אַחַר יְהֹוָה".

אירוע היסטורי זה הביא לתיארוך המקור הדוייטרונומיסטי למאה השביעית לפני הספירה, ואת פרסום ספר התורה לשנת 622 לפסה"נ. בתקופה זו ממלכת ישראל כבר אינה קיימת מזה מאה שנה^[5]. מהמחקר הארכאולוגי עולה כי פליטים רבים ברחו משטחי ממלכת ישראל לירושלים שגדלה פי כמה בגודלה וכמות האוכלוסיה^[6]. ממלכת יהודה הרחיבה את גבולה לשטחים שהיו קודם חלק מממלכת ישראל עקב החלשותה של האימפריה האשורית. וכך מתמצת את הדברי יעקב חיים טיגאי:

"מקומו החשוב של ספר דברים בחקר המקרא המודרני נעוץ בכך שהוא הספר היחיד מבין ספרי התורה שיש בו, כספר, אחיזה במאורעות היסטוריים. ספר דברים, או גרעינו המקורי, הוא 'ספר התורה' שנמצא בבית המקדש בשנת 622 לפסה"נ, ושבשמו יזם יאשיהו מלך יהודה (639-609 לפסה"נ) תיקוני דת מרחיקי לכת (מל"ב כב-כג). על בסיס זיקתו לרפורמה של יאשיהו, חוקרים מתארכים את הספר, או את גרעינו המקורי, לאה השביעית לפסה"נ, ומנסים לתארך את שאר ספרי התורה בהתאם לזיקתם המשוערת אליו"^[7].