ביקורת הנביאים על הסופרים
מכל האמור לעיל עולה כי מלאכת כתיבת הטקסטים המקודשים מאפיינת את התרבות הישראלית החל מהתקופה הקדומה. לאורך מרוצת הדורות מלאכת הכתיבה הופקדה בידי אסכולות ספרותיות שונות כמו הכהנים במקדש וסופרי בית המלוכה ואולי אף אסכולת הנביאים ותלמידיהם.
פעולת כתיבת ספרות הקודש לא היתה נקייה ממחלוקות בין האסכולות השונות בזמן היווצרותה. יש ונמתחה ביקורת על הטקסטים המקודשים, שנראו שקריים בעיני האחרים, ורמזים על ביקורת זו תועדה, אם כי במעט מאוד. כך למשל אנו רואים כי כתיבת הטקסטים על ידי סופרים מסויימים כונתה על ידי הנביא ירמיהו "עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (יר' ח ח), "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ, וְתוֹרַת יְהֹוָה אִתָּנוּ, אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים", וכן (יר' ו יג) "וּמִנָּבִיא וְעַדכֹּהֵן - כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר", וכן (יר' ה לא) "הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר, וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ[1] עַל יְדֵיהֶם, וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה תַּעֲשׂוּ לְאַחֲרִיתָהּ". לטענת הנביא הכהנים גרפו ממון מכללים שהם עצמם קבעו.
דוגמה נוספת ניתן לראות בדברי הנביא צפניה מדבר על הכהנים "החומסים" את התורה (צפ' ג ד) "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה". מדברים אנו למדים על קיומה של ביקורת הנביאים כלפי חוג הכהונה המתיימר לכתוב ספרות קודש ואף תורה, תוך שהכהנים מואשמים באמירת שקר ומרמה. יתכן מאוד והביקורת שנשתמרה במקרא משקפת רק את "קצה הקרחון" של פולמוסים, ויכוחים ודברי ביקורת שנאמרו כנגד כותבי הטקסטים המקודשים. יתכן וניתן לראות בדברי ירמיהו התפלמסות עם סופרי הכהנים שכתבו את ספר ויקרא שעיקרו ציווים להקריב קורבנות שנתנו כבר בעת היציאה ממצרים (יר' ז כב) "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח".
ספרות קודש המשיכה להיכתב גם בימי בית שני, והמגוון הרחב של "הספרים החיצונים" יכול להעיד על כך. כנגד ספרות הקודש של הספרים החיצונים יצא קצפם של חז"ל, שאף אסרו על קריאתם כספרות קודש (משנה, סנהדרין י א) "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים". ספרים חדשים תמיד מעוררים מחלוקת עם צאתם, ולא בקלות מתקבלים על הציבור.
הטקסטים המקודשים כללו את ההיסטוריה של עם ישראל, כגון ספרי נביאים ראשונים, ואחת השאלות שהתעוררו הנה מתי ומדוע פסקה הכתיבה ההיסטורית? כפי הניראה לאחר החורבן, בהיעדר מלוכה וחצר מלך שיתמוך בכתיבת הספרות, אין ספרות שכזו יכולה להיכתב, כפי שמסכם את הדברים אלכסנדר רופא:
"מפני מה פסקה הכתיבה ההיסטורית בישראל? ראשית, משום שחדלה הממלכתיות הישראלית. ההיסטוריה, עד שהחלה להיכתב באוניברסיטות, היתה עסקם של אנשי המדינה. היוצרים למדו לכתוב כפקידי המלך, הקוראים באו מחצר המלך ומקרב שריו ועבדיו, שהיו מטבעם מעוניינים בעסקי המדינה. חדלה הממלכתיות ועמה פסקו הכישורים לכתוב היסטוריה והעניין בקריאתה. נחמיה, המשקה למלך פרס, הביא עמו לשעה קלה מסורת ממלכתית לירושלים, אחר כך שוב לא היה מי שיכתוב ולמי יכתוב. לתקופה קצרה יחסית (142-69 לפנה"ס) מתחדשת מדינה יהודית: זהו ספר מקבים א', שנכתב בחוגי החשמונאים"[1].