החשש מטומאת הארץ והמקדש במקור הכהני ותפקיד הפולחן לסלקה
בעולם האמונות המסופוטמי שסבב את ארץ ישראל שלט הפחד מפני ה"טומאה", שבה היו טמונים כוחות הרוע או "המאגיה השחורה". העולם נתפס כמלא שדים מסוכנים שעלולים לחולל צרות בכל תחומי החיים. אשר על כן היה צורך לערוך טקסים למניעת תקיפה מצד אותם כוחות אופל של הטומאה, ולהרחיקם פיזית ממקומות מגורי האדם.
בנוסף, עובדי האלילים הבטיחו לעצמם את עזרת האלים השונים בזכות בניית מקדש שבנו עבורם. במקדש, על פי אמונתם, האלים גרו ואכלו, ובני אדם עבדו ושירתו אותם בתמורה להגנתם. אשר על כן היה על המקדש להיות מחוסן בצורה מוחלטת מפני הטומאה והטקסים הפולחניים נועדו להגן מפלישה של "כוחות רשע" או הטומאה למקדש.
על פי התאולוגיה הכוהנית הישראלית, אולי באופן ייחודי, הטומאה יכולה להיווצר גם מהחטאים והעוונות הנעשים על ידי בני האדם. בכוחו של האדם יכל היה "לדחוק" את האל מחוץ להיכלו במקדש ואף מחוץ ל"ארצו" בכך שיגרום לו לעזוב רק בגלל הטומאה שהצטברה. במידה והמקדש או הארץ היו מתמלאים בטומאה האל היה עוזב, מה שנחשב לדבר מסוכן ביותר. תפקידם העיקרי של הכהנים היה לשמור על טהרת המקדש והארץ מפני היתרבות הטומאה. מקום טמא משמע מקום ללא נוכחות האל, כלומר מקום ללא ברכה, מקום בו שולטת סכנת חיים והיעדר כל פריון. על פי תפישת עולמם של הכהנים בישראל העולם היה מלא ב"טומאה" שיש לבערה ממש כשם שמבערים כל נגע בעולם. אם תגדל הטומאה במידה רבה מידי, ההצטברותה תגיע לנקודה שבה כבר לא יתאפשר ליהוה להמשיך ולהיות נוכח במקום. ישנו גבול מסויים שלמעלה ממנו גם הארץ כבר אינה יכולה לשאת את הטומאה. במצב בו הארץ כבר אינה יכולה לשאת יותר את הטומאה בעקבות חטאי בני האדם הרי שהארץ "מקיאה" את היושבים עליה (וי' יח כה) "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ... וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ". החשש המתמיד שהטריד את מנוחת הכהנים היה שהארץ מאוד קרובה להגיע לנקודה שבה לא תוכל עוד לשאת בנטל הטומאה, כפי שמנסח זאת ירמיהו (מד כב) "וְלֹא יוּכַל יְהֹוָה עוֹד לָשֵׂאת מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִפְּנֵי הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, וַתְּהִי אַרְצְכֶם לְחָרְבָּה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה מֵאֵין יוֹשֵׁב כְּהַיּוֹם הַזֶּה".
בעולם העתיק כמובן שלא היה ידוע על החיידקים כגורם של מחלות, ולא על מורכבותו של מזג האויר הגורמת לשנות רעב. את החֶסֶר הזה בידע הם מילאו בתאוריה תאולוגית בדבר קיומה של טומאה מסוכנת ומזיקה המביאה לצרות והיעדר ברכה. הצורך להילחם בטומאה נתפש כצורך קיומי. הטומאה נתפשה בעיניהם כ"אבי אבות" כל הרוע בעולם, כי במקום טמא אין אלוהות. על הניגוד בין הטומאה לשכינת האל בארץ ניתן ללמוד מהפסוק המצווה על הרחקת כל זב ומצורע טמאים מהקהילה (במ' ה ב-ג) "כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ, מִזָּכָר עַד נְקֵבָה,תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם".האל מעיד שהוא שוכן במחנה ולכן אין לטמאו בטומאת החולים המסכנים.
ולא רק המקדש, כאמור, אלא כל ארץ ישראל, נתפשה כ"נחלתו של יהוה" בה הוא שוהה כי היא "נחלתו", כפי שניתן לראות בפסוק (דב' לב ט) "כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", וכן (מל"ב כא יד) "וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי", וכן (יה' כב יט) "עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת יְהֹוָה",ועוד (על "האל הטריטוריאלי" יורחב בפרק נפרד). יהוה הביא את עַם ישראל לנחלתו, לארץ ישראל, כדי שישמור עליה נקיה מטומאה, וזה תפקידו של העם (וי' יח כד-כח):
"(כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:(כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ:(כו) וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:(כז) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם".
בעולם האמונות המסופוטמי שסבב את ארץ ישראל שלט הפחד מפני ה"טומאה", שבה היו טמונים כוחות הרוע או "המאגיה השחורה". העולם נתפס כמלא שדים מסוכנים שעלולים לחולל צרות בכל תחומי החיים. אשר על כן היה צורך לערוך טקסים למניעת תקיפה מצד אותם כוחות אופל של הטומאה, ולהרחיקם פיזית ממקומות מגורי האדם.
בנוסף, עובדי האלילים הבטיחו לעצמם את עזרת האלים השונים בזכות בניית מקדש שבנו עבורם. במקדש, על פי אמונתם, האלים גרו ואכלו, ובני אדם עבדו ושירתו אותם בתמורה להגנתם. אשר על כן היה על המקדש להיות מחוסן בצורה מוחלטת מפני הטומאה והטקסים הפולחניים נועדו להגן מפלישה של "כוחות רשע" או הטומאה למקדש.
על פי התאולוגיה הכוהנית הישראלית, אולי באופן ייחודי, הטומאה יכולה להיווצר גם מהחטאים והעוונות הנעשים על ידי בני האדם. בכוחו של האדם יכל היה "לדחוק" את האל מחוץ להיכלו במקדש ואף מחוץ ל"ארצו" בכך שיגרום לו לעזוב רק בגלל הטומאה שהצטברה. במידה והמקדש או הארץ היו מתמלאים בטומאה האל היה עוזב, מה שנחשב לדבר מסוכן ביותר. תפקידם העיקרי של הכהנים היה לשמור על טהרת המקדש והארץ מפני היתרבות הטומאה. מקום טמא משמע מקום ללא נוכחות האל, כלומר מקום ללא ברכה, מקום בו שולטת סכנת חיים והיעדר כל פריון. על פי תפישת עולמם של הכהנים בישראל העולם היה מלא ב"טומאה" שיש לבערה ממש כשם שמבערים כל נגע בעולם. אם תגדל הטומאה במידה רבה מידי, ההצטברותה תגיע לנקודה שבה כבר לא יתאפשר ליהוה להמשיך ולהיות נוכח במקום. ישנו גבול מסויים שלמעלה ממנו גם הארץ כבר אינה יכולה לשאת את הטומאה. במצב בו הארץ כבר אינה יכולה לשאת יותר את הטומאה בעקבות חטאי בני האדם הרי שהארץ "מקיאה" את היושבים עליה (וי' יח כה) "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ... וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ". החשש המתמיד שהטריד את מנוחת הכהנים היה שהארץ מאוד קרובה להגיע לנקודה שבה לא תוכל עוד לשאת בנטל הטומאה, כפי שמנסח זאת ירמיהו (מד כב) "וְלֹא יוּכַל יְהֹוָה עוֹד לָשֵׂאת מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִפְּנֵי הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, וַתְּהִי אַרְצְכֶם לְחָרְבָּה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה מֵאֵין יוֹשֵׁב כְּהַיּוֹם הַזֶּה".
בעולם העתיק כמובן שלא היה ידוע על החיידקים כגורם של מחלות, ולא על מורכבותו של מזג האויר הגורמת לשנות רעב. את החֶסֶר הזה בידע הם מילאו בתאוריה תאולוגית בדבר קיומה של טומאה מסוכנת ומזיקה המביאה לצרות והיעדר ברכה. הצורך להילחם בטומאה נתפש כצורך קיומי. הטומאה נתפשה בעיניהם כ"אבי אבות" כל הרוע בעולם, כי במקום טמא אין אלוהות. על הניגוד בין הטומאה לשכינת האל בארץ ניתן ללמוד מהפסוק המצווה על הרחקת כל זב ומצורע טמאים מהקהילה (במ' ה ב-ג) "כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ, מִזָּכָר עַד נְקֵבָה,תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם".האל מעיד שהוא שוכן במחנה ולכן אין לטמאו בטומאת החולים המסכנים.
ולא רק המקדש, כאמור, אלא כל ארץ ישראל, נתפשה כ"נחלתו של יהוה" בה הוא שוהה כי היא "נחלתו", כפי שניתן לראות בפסוק (דב' לב ט) "כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", וכן (מל"ב כא יד) "וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי", וכן (יה' כב יט) "עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת יְהֹוָה",ועוד (על "האל הטריטוריאלי" יורחב בפרק נפרד). יהוה הביא את עַם ישראל לנחלתו, לארץ ישראל, כדי שישמור עליה נקיה מטומאה, וזה תפקידו של העם (וי' יח כד-כח):
"(כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:(כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ:(כו) וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:(כז) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם".
מכיוון שהאפשרות שהעם לא יחטא, הן ברמת הכלל והן ברמת הכלל, בעיקר לאור העובדה שישנן טומאות שנוצרות מצרכי האדם הטבעיות, כמו הפרשות הגוף, היתה קיימת החובה להקפיד ולטהר את הארץ ללא הפסקה מפני הטומאה שאינה מפסיקה להיווצר ולהצטבר. וכאן מגיע תפקידם החשוב של הכהנים. טיהור הארץ והמקדש נעשה באמצעות טקסי הקורבנות, אותם היו מנהלים הכהנים בלבד. כל מי שיושב בארץ, "ישראלי" או "גר ותושב" כאחד, היה מחוייב לשמור על טהרת הארץ ולהיטהר, ובמידה שחטא היתה מוטלת עליו החובה להקריב מיד קורבן (במ' טו כז), "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת".
החשש הגדול היה מפני היטמאותו של מקדש יהוה עצמו. מקום משכנו של האל היה אף הוא לסבול מהטומאה. על פי תפיסת עולמם של הכהנים, חטא שנעשה במקום כלשהו בארץ מייצר טומאה, ומרגע שהיא נוצרה, היא"נישאת באוויר" וחודרת גם לתוך המקדש עצמו ומטמאת חלקים ממנו. עוצמת הטומאה שנוצרה היתה בהתאם לעוצמת החטא שבוצע. במילים אחרות, טומאה הנוצרת בעקבות חטאי העם נמשכה "כמו מגנט" למקדש, ואשר על כן, המקדש, שכולו אמור להיות מקודש ביותר, עלול אף הוא להיטמא בגלל חטאי העם. האל לא יכול היה לשכון במשכן טמא. ליתר דיוק, האל יישאר גם אם תהיה מידה מועטה של טומאה במשכנו, אך קיימת היתה מעין נקודת "אל חזור", שבה אם רמת הטומאה ממשיכה לעלות, הסוף הוא בלתי נמנע, והאל יעזוב את המשכן. הסכנה לאובדנו של לעם היתה גדולה בהעדר נוכחות האל בקרבם. כאשר מצטברת "מסה קריטית" של טומאה, התוצאה הבלתי נמנעת היא שהאל זונח את מקדשו. אשר על כן, היה צורך לטהר את המקדש פעם בשנה מהטומאה שהצטברה בו במהלך השנה.