גישת התמורות

כאמור לעיל, עם השנים קם דור חדש של תלמידי חכמים מסורתיים המאמינים באלוהיותה של התורה אלא שהם הסתייגו מגישת הבחינות וראו בה ככזאת שאינה נותנת תשובות לכל הקושיות, כפי שמתאר אמנון בזק.

"ברמה המעשית, לא תמיד ניתוחו המפורט של הרב ברויאר בפרשיות השונות מצליח לשכנע, בעיקר כשמדובר בירידה לפרטים של שיוך חצאי פסוקים לבחינות שונות"^[1].

דור חדש זה, פיתח תפישה חדשה הקרויה "גישת התמורות", המכירה אף היא בממצאי ביקורת המקרא. לפי גישה זו, הסתירות שבחוקי התורה לא נועדו לשקף "בחינות" מסויימות במסרים התיאולוגיים או באלוהות, אלא הם רק משקפים "עידכון" לחוקים המשתנים שניתנו על ידי האל בהתאם לשינויים המתרחשים במציאות עצמה. בכל תקופה נמסרה מערכת מחייבת אחת המעדכנת את החקיקה הקודמת, ובכך גישה זו חולקת על "שיטת הבחינות".

את "גישת התמורות" היטיב לתאר הרב דוד ביגמן לפיו האל מסר הוראות חוקים "המעדכנות" הוראות החוקים הקודמים, לאור השתנות הנסיבות, ולהלן ציטוט מדבריו:

"רעיון התמורות, כפי שמגולם בספר זה, מזהה בתורה שבכתב תופעות שמזכירות במידת מה את התופעה של ריבוי קולות המתגלה במהלך הזמן, בעקבות 'הדברים הנולדים'. ההתמודדות עם המציאות המשתנה שבאה לידי ביטוי בתורה שבכתב, היא התמודדות של הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול. אם תרצו, אין זו התמודדות פרשנית אנושית, אלא התמודדות נבואית- התגלותית.

השיטה הסינכרונית של הרב ברויאר, שראתה את הקולות השונים כחולקים אך מקבילים, נראתה לנו בלתי מספקת.

הבחנו כי במקומות רבים התורה בעצמה מצביעה על שינויים בהלכותיה. אלו מתבטאים בהתגלות נוספת למשה ובמסירת הוראה חדשה המעדכנת את ההוראה הראשונה לאור השתנות הנסיבות ושאלות הזמן המתחדשות"^[2].

מהצגת הדברים נראה כי גם גישה זו הנה עוסקת בטיב האמונה ופחות באיכות המחקר. גם בעלי "גישת התמורות" לא מצאו לנכון להסביר על שום מה ולמה הם מאמינים שהתורה היא "אלוהית" ולא מעשה ידי אדם, כמו כל הספרים שיש בעולם. הסבר שכזה המתחייב בהקשר העניין נעדר מהספר. ושוב מתעוררת השאלה, כיצד חוקר מקרא אמור להתמודד עם אמונתם האקסיומטית בדבר אלוהיות התורה? כל שצויין בספר כי מסקנות חקר המקרא נדחו רק מהסיבה שהן "נתפסו כמערערות על עיקרי האמונה בתורה מהשמים"^[3]. האם זו סיבה לגטימית או בעלת ערך מחקרי?

בנוסף, אין בכוחה של "גישת התמורות" ליתן הסבר, וספק אם אי פעם יהיה הדבר אפשרי, לקיומן של גרסאות שונות של סיפורי המקרא, להבדיל מהמצוות. וכי איזו "תמורה" ניתן לראות בכך שלסיפור אחד ישנן שתי גירסאות? קושי זה בדיוק מנוסח בספר עצמו המציג את גישת התמורות:

"המאמרים בספר זה, רובם ככולם, התמקדו בתמורות שבחוקי התורה, ויש לבחון אם אפשר להשתמש במודל זה גם בסיפור המקראי, וכיצד. קל יותר להסביר סתירות בחוק בדרך של תמורות ושינויים, אולם כיצד נסביר בדרך זו את הסתירות בסיפורי התורה? האם סופר הסיפור מחדש ובאופן שונה? מה משמעותם של השינויים הללו? מה באמת אירע מבחינה היסטורית"?^[4]

כחומר למחשבה יש להוסיף ולשאול את "בעלי גישת התמורות", כשם שהתרחשו תמורות במצוות בתקופה המקראית, האם יש מקום לשיטתם לבצע תמורות נוספות במצוות בעת החדשה?, והרי חלו תמורות עצומות בעולם המציאות המודרני לעומת המציאות המקראית.

כך או אחרת, נראה שקיימת הסכמה בקרב הפרשנות המסורתית בעת החדשה כי לאור ממצאי ביקורת המקרא הרי שבכל הנוגע לשאלת "האמת ההיסטורית", אין לצפות מהתורה לתת דיווח היסטורי מדוייק. הנימוק לכך הנו כי התורה אינה מתיימרת לעשות כן מלכתחילה, אלא מטרתה רק להעביר מסרים דתיים או רק לתאר כיצד רצה הקב"ה שהאירועים ייזכרו, ולא משנה מה אירע בפועל. המדובר בחידוש גדול מצד הפרשנות המסורתית, חידוש לפיו זו היתה כוונת התורה מלכתחילה, שלא לתת דיווח היסטורי לאשר אירע, כפי שמנסח את הדברים יהושע ברמן:

"אם נתעקש לראות את כל פרטי הדיווח כתיעוד עובדתי, נוליך את עצמנו שולל, שכן, אופן קריאה כזה הוא שגוי. בדומה לספרות בכל הזמנים, הטקסטים של התורה ושל התנ"ך חוברו מתוך מחשבה התואמת מוסכמות ספרותיות. רק מתוך הבנת האופן שבו המוסכמות הספרותיות הללו עושות שימוש בסכומים ובמספרים, במטרה לקשט את הטקסט ובכך לקדם את מסריו, קריאתנו את הטקסט תהיה בהתאם לפירוש הפשט שלו.

"אנו ניגשים אל הטקסטים בבקשה לדעת על איזו דרך סיפורית סמך הקב"ה את ידיו. אנו מקבלים בברכה כל קישוט שנוסף על הממד העובדתי של המאורע, כי אנו מקבלים כאקסיומה דתית את העובדה שזה האופן היחיד לתפוס כיצד רצה הקב"ה שהאירוע ייזכר וכיצד יהרהרו בו לאורך הדורות"^[5].

ללא ספר פרשנות זו מהווה קריאה "ביקורתית" לטקסט המקראי, המעקר כל כוונה מצד כותביו לדווח על מציאות היסטורית כלשהי. יחד עם זאת, אין זו גישה מחקרית מכיוון שלא הוזכרו נימוקים כלשהם להצדקת אותה "אקסיומה דתיות", אקסיומה המוזכרת על ידי ברמן, שיש בה כדי להטות את חופש המחקר ומחשבה.