הידע המדעי מבדיל בין חקר המקרא לפרשנות המסורתית

יתרון ברור ישנו לחקר המקרא המודרני על פני הפרשנים המסורתיים בכך שיש בידם שפע מידע מדעי שלא עמד לרשותם של חז"ל והפרשנים המסורתיים. הממצאים הארכאולוגיים, היכולת לעיין בספרים הקדומים שנכתבו על גבי לוחות ושנוצרו באותן התרבויות שקדמו ליצירת המקרא, כמו גם תגליות אודות נוסחי המקרא השונים של מגילות קומראן, והיווצרותם של מחקריים ספרותיים ופילולוגיים. לו היה מידע זה ויכולות שכאלו בידי הפרשנים המסורתיים, יתכן מאוד וגם פרשנותם היתה משתנה בהתאם לממצאים. מכאן שאך טבעי הדבר שאין בכוחם של הפרשנויות המסורתיות לענות על השאלות העולות מקריאת הטקסט המקראי בהקשר היסטורי מעמיק, או בהקשר של התפתחותה התיאולוגית של הספרות המקראית. יחד עם זאת, כוחה של הפרשנות המסורתית היה בהעשרת עולם ההגות הדתית, הן באמצעות מדרשים והן באמצעות מסרים אמוניים, מוסריים וחינוכיים הנובעים מהמקרא.

אין זה פלא שהפרשנות המסורתית לא דנה בנושאים חשובים בהם עוסק חקר המקרא. כך למשל, אין בספרות התורנית דיון מעמיק ושיטתי העוסק במאפייני השירה המקראית, התקבולות על גווניהן השונות, ובוודאי שלא בצמדי המילים השזורים בכל צלע (על השירה מהקראית יורחב בפרק נפרד). אין דיון בעובדה המרתקת שלספר דברים ישנו אוצר בלום וייחודי של ביטויים וצמדי מילים המופיעים רק בו מספר רב של פעמים. כמו כן, אין התייחסות לחידושים התיאולוגיים שמציע ספר דברים ביחס לשאר חומשי התורה. אין התייחסות לתופעת היעדר הצירוף "יהוה צבאות" בחלק מספרי המקרא, בעוד הוא נפוץ בספרים אחרים. אין דיון במגמתיות של ספר דברי הימים שמחק סיפורים או שינה סיפורים דומים המופיעים בספרי נביאים ראשונים, ומה הסיבה לכך. אין דיון אחד במשמעות שמות חודשי השנה העבריים על פי מקורם במילים הבבליות ש"עלו" לארץ עם שיבת ציון בתחילת ימי הבית השני. אין דיון תופעת השיבושים בהעתקת הטקסטים וחילופי אותיות, תופעה שיש לה מאפיינים שיטתיים רבים. אין גם דיון בשאלת המילים הייחודויות והתחביר הייחודי לממלכת ישראל לעומת ממלכת יהודה^[1], ואין דיון בייחודו של חלקו השני של ספר ישעיהו (החל מפרק מ') הקרוי במחקר "ישעיהו השני", והדוגמאות רבות.