ההתמודדות העורך עם האמונה בקיומם של אלים אחרים
אחד הנושאים החשובים עליהם העורך נתן את הדעת היה המעבר התאולוגי שהתרחש בישראל במרוצת השנים מהאמונה בעצם קיומם של אלים נוספים על יהוה, אותם אסור היה לעבוד (אמונה המכונה "הֵנוֹתֵאִיזְם"), ועד למונותאיזם צרוף השולל את עצם קיומם של אלים אחרים (על מעבר זה יורחב בפרק נפרד ראה "האמונה בקיומם של הרבה אלים- מפוליתאיזם למונותאיזם"). כידוע, רוב ספרי המקרא, עד למהפכת ספר דברים, אינם שוללים את עצם קיומם של אלים אחרים. הטקסטים המקראיים שנכתבו בימי הבית הראשון מזכירים את קיומם של האלים האחרים אלא שהם מתארים את עליונותו של אלוהי ישראל עליהם. הטקסטים הקדומים הללו חושפים אמונה קדומה שרווחה בישראל שאיננה מונותאיזם טהור. למרות זאת, טקסטים אלו נשארו מקודשים גם בתקופות המאוחרות של העריכה הספרותית, טקסטים הכוללים את "בני אלים", "בני עליון", "צבא השמים", "קדושים" ועוד.
בתקופת בית שני כל "האלים הלאומיים" של העמים האחרים, כמו "כְּמוֹשׁ" ו"מִלְכֹּם" (האלים הלאומיים של מואב ועמון) "הורדו" למעמד מלאכים. האל של כל עם ועם הפך להיות "שר" שמיימי של אותו עם, כמעין מלאך האחראי על אותו העם כמו (דנ' י כ) "שַׂר פָּרָס" ו"שַׂר יָוָן"[1]. בנוסף, אותם "בני האלים" המוזכרים בספרות הקדומה, כונו בספרות המקראית המאוחרת "אלילים" או פסלים ("עצבים") שאין בהם ממש (תה' צו ) "כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים", וכן (תה' קטו ד-ו) "עֲצַבֵּיהֶם (מלשון "עיצוב") כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן" (על כך יורחב בפרק הדן בהתפתחות המונותאיזם).