המניעים לרפורמה הפולחנית של ספר דברים

עד כה פורטו החידושים התאולוגיים הייחודיים לספר דברים, והשאלה המתבקשת מאליה הנה מה היה הרקע ההיסטורי לחידושים אלו, ומה היו הסיבות שהביאו לשינוי בתפישות העולם. מה הביא את המלך יאשיהו לצאת בשצף קצף כנגד מסורות פולחניות עתיקות שהיו מושרשות בעם מימים ימימה ולהחליפם ב"תורה חדשה", בהתאם ל"ספר התורה" שנמצא בבית יהוה בזמן בדק הבית (מל"ב כב). ההסבר לסיבת השינויים הפולחניים והתיאולוגיים אינו מוזכר בספר דברים שאיננו מציע כל הסבר כללי ואף לא ספציפי. כך למשל אין הסבר לציווי המהפכני בדבר "ייחוד הפולחן", וזאת על אף שהוא נוהג לנמק בדרך כלל את חוקיו ^[1]. כמה נימוקים אפשריים יכולים להסביר את השינויים שקבע ספר דברים ובראשם ביטול האמונה בעצם קיומם של אלים אחרים.

חורבן ממלכת ישראל על ידי האימפריה האשורית התרחש בשנת 722 לפני הספירה, כמאה ושלושים שנה לפני שחרבה ממלכת יהודה בשנת 586 לפנה"ס. חורבן ישראל כלל חורבן נרחב של ערים, מוסדות שלטון, ואליטות, כמו גם הגליות משמעותיות. גל של פליטים נדד מישראל ליהודה בכל ולירושלים בפרט, עיר שגדלה פי כמה מאז חורבן ישראל. חורבן זה של ממלכת ישראל, הממלכה האחות, הגדולה, העשירה והחזקה, אל מול עיניהם הנדהמות של תושבי ממלכת יהודה, עורר זעזוע וחרדה כאחד שהוביל בהיכרח ל"חשבון נפש" תאולוגי יסודי ^[2]. ניתן לשער בוודאות כי חורבן ישראל העלה שאלות קשות ונוקבות כגון "איפה חטאנו" ו"מה היה שגוי בפולחן" שהביא את האל למאוס בעם ישראל. וכך מנסח את הדברים משה ויינפלד:

"חורבן שומרון בשנת 720 לפה"ס גרם זעזוע עמוק לעם ישראל. רובה של ארץ ישראל אבדה לעם ישראל ומכאן חשבון הנפש והקריאה לתשובה שאנו מוצאים אצל הושע, נביא הצפון שחי בתקופת חורבן שומרון. הרהורי תשובה אלה עברו ליהודה באמצעות גלי הגירה של תושבי צפון ישראל לדרום ובדרך זו התפתחה ביהודה התנועה הדבטרונומיסטית שעומדת מאחורי הרפורמות של חזקיהו ויאשיהו. תקופה זו מצטיינת בהתעוררות התודעה הלאומית" ^[3].

על חשבון הנפש ביהודה מוסיף יעקב חיים טיגאי:

"ניראה שאחרי נפילת שומרון, בעלי תוכנית התיקונים נמלטו דרומה לממלכת יהודה והביאו עמם את רעיונותיהם, אם בכתב אם בעל פה. נפילת ממלכת ישראל עוררה בוודאי חשבון נפש נוקב בדרום, ולפיכך מצאו בעלי התוכניות אוזן קשבת לתוכניתם. מכאן היתה הדרך קצרה לתיקוני הפולחן של חזקיהו" ^[4].

ההסבר לקנאות הדתית שליוותה את המהפכה הדתית, שהיתה כרוכה בניפוץ כל אתרי הפולחן, ניתן להסביר בחרדה העצומה מפני זעמו של יהוה, שנתפש בתודעתם כאל זועם ואל קנא (שמות לד, יד) "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהֹוָה קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא". אך טבעי הדבר שאחרי הרס ממלכת ישראל, חרדו מקנאתו ומזעמו ביתר שאת, והחשש הגדול היה שיהודה היא "הבאה בתור".כדי לוודא את המשך קיום ממלכת יהודה, עליהם היה לוודא שלא מעוררים את חמת יהוה. הרפורמה הדתית היתה בעיניהם הדרך היחידה והבטוחה להבטחת המשך קיום הממלכה.

הסיבה לשלילת קיומם של שאר האלים

לא רק חשבון נפש תאולוגי בעקבות חורבן ממלכת ישראל הביא לרפורמות. הסבר נוסף לשילת עצם קיומם של אלוהי עמים אחרים נעוץ בין השאר בעצם היווצרותה של האימפריה האשורית שהלכה וכבשה עמים ומדינות "ששנתה סידרי בראשית". לראשונה בהיסטוריה נוצרה אימפריה שמגלה עמים ממקום למקום, תוך שהיא מבטלת את הסדר והגבולות שעל פי התפישה הקדומה נקבעו בימי בראשית על ידי "אל עליון" (דב' לב ח) "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים...כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". התפישה הקדומה היתה כי לכל עם נקבעו גבולותיו, ולכל אל היה את נחלתו שלו (כפי שיפורט בהמשך). והנה, "אלוהי אשור" התגלו בעולם כאלים שמפרים את הגבולות הקדומים שהציב "אל עֶלְיוֹן" ובכך נראה היה שהם גוברים על כל שאר אלוהי העמים שנכבשו, כולל אלוהי ישראל שעמו גלה, דבר שהוא בלתי נתפש. האשורים עשו ככל העולה על רוחם, ופתע פתאום לא נותר כל תוקף ל"יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". נחלת האל חרבה על ידי אלוהי אשור. הבעיה התיאולוגית הקשה שהתעוררה היתה הכיצד זה שאלוהי ישראל "הפסיד במערכה" אל מול אלוהי אשור. המוצא התיאולוגי היחיד שנותר היה לייחס ליהוה את השלטון הבלעדי בעולם, ומחיקת עצם קיומם של כל שאר האלים. התפישה החדשה ברוח ספר דברים ראתה מעתה ביהוה אל יחיד ש"אין בלתו", היחיד שבנמצא, שהוא גם "אל אוניברסלי" השולט על העולם כולו. אמור מעתה, כל עולם הוא נחלתו, הוא גם האל של כל העמים השונים, הוא השולט בכל הנעשה בעולם, וּמִמֵּילָא אין כלל אלים אחרים המתחרים על שליטתו. חורבן ישראל נתפש מעתה כפעולה רצונית של יהוה לצורך הענשת עמו. ממלכת אשור, ובהמשך ממלכת בבל, אינן "אוייביו" של יהוה שרק לכאורה ניצחוהו והחריבו את ישראל, אלא הנם שליחים שלו הכפופים לרצונו. במילים אחרות, יהוה אינו "נלחם" יותר באלוהי העמים האחרים, כפי שנתפש בעבר ^[5], אלא הוא קובע ומעצב את המציאות הגיאופוליטית על פי רצונו כולל ענישה נגד ישראל באמצעות עמים אחרים המנצחים אותם. אפילו נבוכדנצר ^[6] מלך בבל, שהחריב את בית יהוה ואת ירושלים נקרא, לא פחות, "עבד יהוה", תואר השמור למשה רבנו ולנביאים ^[7]. הנביא ירמיהו, שניבא את חורבן ירושלים ואף חווה אותו על בשרו, מכנה את נבוכדנצר מספר פעמים כעבדו של יהוה (יר' כה ט) "וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן, נְאֻם יְהֹוָה, וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי", וכן (יר' כז ו) "וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדו", ועוד.

על פי התפיסה החדשה נשללה האמונה שקיימים במציאות אלים לאומיים או טריטוריאליים לכל שאר העמים. מעתה אל אחד שולט בעמים, והוא יהוה, והם עושי דברו. חורבן ממלכת ישראל הוביל להתבססות האמונה במונותאיזם הצרוף לפיה אלוהי ישראל הוא האל אחד הקיים בעולם. המדובר בשינוי מהותי מאותן התפישות שהיו מושרשות עד אז. בתקופות הקדומות של עם ישראל האמינו שיש ליהוה "אוייבים" וכי הוא "נלחם" בהם. כך למשל יהוה נלחם נגד אלוהי מצרים (שמ' יב יב) "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם ... וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהֹוָה"^[8] ונגד העם העמלקי (שמ' יז טז) "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", וכן (במ' י לה) "קוּמָה יְהֹוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". לעומת זאת, עם המעבר לאמונה באל אוניברסלי הפך יהוה מאל שנלחם באויבים לאל שמנהיג את כל העמים, וכל העמים עושי רצונו. יתרה מזאת, העמים האויבים הפכו להיות שליחים נאמנים. על פי התפישה החדשה אין יותר "נחלה" לכל אל ואל בעולם, ויהוה איננו "אל טריטוריטלי"^[9] אלא מעתה כל עמי העולם הנם חבל נחלתו (תה' פב ח) "קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם", וכן (מל' א ה) "יִגְדַּל יְהֹוָה מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל", וכן (יש' נד ה) "קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא"^[10].

מכל האמור עולה כי המונותאיזם פתר לגמרי את הבעיה התיאולוגית הקשה בדבר "כשלונו" של יהוה להגן על ממלכת ישראל, ומאוחר יותר על ירושלים והמקדש. יהוה מעתה שולט בכל עולם, והחורבן מתרחש על פי רצונו כדי להעניש את עם ישראל על חטאיו. אלוהי ישראל הוא זה שנתן את הממלכות בידי אשור (יש' י ה) "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי, בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ". מלכי אשור הם רק שליחים. כשם שנבוכדנצר נחשב ל"עבד יהוה" כך כורש מלך פרס הנו "משיח יהוה" הרודה בעמים ושולט בהם לפי רצונו (יש' מה א) "כֹּה אָמַר יְהֹוָה לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ".

כפי שהוזכר כבר קודם, מרגע שהאל חולש על כל עמי העולם, וכל האנושות בגדר "ילדיו" של האל, העם הישראלי נתפש מעתה כעם "נבחר" משאר העמים, ולא עם ככל העמים. רק בספר דברים שבו בלבד מופיע הרעיון של שלילת עצם קיומם של שאר אלוהי העמים מופיע רעיון "בחירת עם ישראל" (דב' ז ו) "בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", וכן (דב' י טו) "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם".

הסיבות האפשריות לדרישה לריכוז הפולחן בירושלים

עד כאן עסקנו בחלק מההיבטים של רפורמת ספר דברים, אמונת הייחוד השוללת קיומם של אלים אחרים ואיסור הפולחן האלילי. כעת נעבר לשאלה מדוע מצאו לנכון לרכז את הפולחן בירושלים ולאסור על קיום פולחן אפילו יהוה בכל רחבי הארץ, כולל בשטחי ממלכת ישראל (החרבה). לפי אחד ההסברים המדובר בהשפעת אסכולת הנבואה שראתה בפולחן הקורבנות פולחן שלילי (ראה לעיל בפרק ""תורת הכהונה" מול"ספר הקדושה"). הפולחן נחשב "מלבין" חטאים ואף מעודד עשיית חטא מתוך אמונה לפיה "הקורבן יכפר". עוולות חברתיות המשיכו להתבצע בד בבד עם בצוע עבירות מוסריות על ידי אותם האנשים. ברוח זו, ספר דברים מצא לנכון להמעיט ככל שניתן את פולחן הקורבנות, ולהשאיר את המרחב הציבורי נקי מפולחן זה. לפי הסבר אחר מטרת ייחוד הפולחן במקום אחד, בירושלים, נועד להביא להתלכדות העם סביב מקדש אחד בלבד, וזאת במטרה לעורר מוטיבציה בקרב העם להגן על העיר מפני פלישה אפשרית של אשור. הסבר אחר הציע שריכוז הקורבנות בירושלים יעשיר את אוצר המלוכה. על פי גישה נוספת ריבוי המקדשים נתפש כרמיזה לקיומם של אלים רבים, תופעה אלילית מעיקרה, ואילו מקדש אחד מצביע על בלעדיותו של יהוה.

סיבה אפשרית נוספת לריכוז הפולחן למקדש אחד הינה החשש שריבוי מצבות ומקדשים ליהוה יובילו לביטול "אחדותו", והבאתה ל"התפצלותו" לאלוהויות שונות בתודעת העם. היה צורך להדגיש את העדר קיומן של ישויות אלוהיות בשם יהוה הדגש הושם מעתה על אחדותו של האל (דברים ו, ד) "יְהֹוָה אֶחָד". ניסיון העבר לימד כי ריבוי מקדשים לאל מסויים מוביל ל"ריבוי פנים" שלו. כך לדוגמה, האל "הבעל", , שמקדשיו היו פזורים במקומות רבים ("בַּעַל מְעוֹן", "בַּעַל צְפֹן""בַעַל פְּעוֹר", "בַּעַל חֶרְמוֹן", "בַּעַל בְּרִית", "בַּעַל פְּרָצִים", "בַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן", "ְבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן", ועוד) הפך להיות "הַבְּעָלִים" בלשון רבים (שופטים ג, ז) "וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים", וכפי שמנסח זאת יאיר זקוביץ^[11], "בעלים- לשון רבים המייצגת את דמויותיו במקומות השונים שבהם הוא נעבד ברחבי הארץ". יתכן ותופעה דומה קרתה גם ביחס לאל "אל" שהפך להיות "אלהים", ברבים ("אֵל בֵּית אֵל", "אֵל בְּרִית", "אֵל עוֹלָם", "פְּנוּאֵל"). החשש היה אם כן שבמידה ויהיו מספר מקדשים עבור יהוה, מקומות כמו (בר' כב יד) "יְהֹוָה יִרְאֶה", (שמ' יז טו) "יְהֹוָה נִסִּי", (שופ' ו כד) "יְהֹוָה שָׁלוֹם", הדבר יביא גם לזיהוי יהוה ב"רבים". וכך מנסח את הדברים יעקב חיים טיגאי:

"מונויהויזם-ריבוי המקדשים עלול בסופו של דבר להתפרש כאילו קיימות כמה ישויות אלוהיות בשם יהוה, בדיוק כמו שלהרבה בני אדם שם פרטי זהה. תופעה ידועה בין עובדי אלילים היתה לכנות אלים מסויימים בשם פרטי צמוד לשם פולחנו. כמה חוקרים מאמינים שהכתובות העבריות מכֻּנְתִילַת עַגְ'רוּד שבהן מופיעים השמות "יהוה שומרון" ו"יהוה תימן" מעידות כי גם בישראל היו אלה שהאמינו בהרבה יהוה".

"עובדי אלילים מזכירים אלים מסויימים באמצעות שמם ומקום פולחנם. דרך ביטוי זו מבוססת על מצב שבו יש לאלוהות מקדשים רבים, והיא שימשה גם ישראלים. בכתובות העבריות מכֻּנְתִילַת עַגְ'רוּד, מוזכרים "יהוה שמרן" ו"יהוה תימן". יש הסבורים שדרך התבטאות כזאת רומזת שיש כמה אלים הנושאים אותו שם, וקריאת שמע מטעימה ש"יהוה" אלוהינו הוא "יהוה" אחד ולא הרבה "יהוה", ושמטרתה היתה להילחם בפיצולו של ה' לכמה אלוהויות. תופעה כזאת ידועה בנצרות בפולחן מריה אם ישו. כמה מתואריה של מריה, או של דמויותיה, מבוססים על שמות של מקומות, כגון "גבירתנו של גוודלופ", גבירתנו של לורד" ועוד. לפי טקסטים חתיים, כאשר מייסדים אתר פולחן שני, האל "מחלק את עצמו", כדי שיהיה באתרים השונים ("אלה מכובדת, שמרי על עצמך/ גופך, חלקי את אלוהותך, בואי למקדשים החדשים"^[12].

דברים ברוח זו אומר משה ויינפלד:

"הכרזתו של העם בשעת נצחונו של אליהו על נביאי הבעל (מלכים א, יח, לט) "יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים" מופיעה בספר דברים (ד לה) "יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", ויש בה משום קרבה להכרזת (דברים ו, ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד". האחדות המודגשת בכתוב זה שבספר דברים יש בה משום התרסה כלפי הנוהג של הועדת כינויים אלוהיים שונים למקומות קדושה שונים, כפי שאנו מוצאים אותה בכתובות חורבת תימן"^[13].

הסבר אחר לסיבה לייחוד הפולחן בירושלים נובע מהרצון לבטל לגמרי את את פולחן ממלכת ישראל כפי שנהגה בבית אל ובבמות שהיו בממלכה זו או לפחות לאחד אותה הפולחן שנהג ביהודה. הדרך הבטוחה להשגת מטרות אלו היתה באמצעות קיומו של מקום פולחן אחד. עצם המשך קיומו של מרכז דתי בבית אל יכל היה להוות מרכז דתי ופוליטי מתחרה שימשיך לאיים על אחדות הפולחן, כפי שמנסחים את הדברים ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן:

"הפולחן של עם ישראל חייב להתרכז במקדש בירושלים ובו בלבד. מרכז הפולחן הצפוני המתחרה, בבית אל, לא הרחק מירושלים, נתפש ודאי כאיום עוד לפני חורבנה של הממלכה הצפונית. וגרוע מזה, הוא המשיך לפעול במאה השביעית לפסה"נ, ומן הסתם משך אליו את תושבי השטחים של מי שהיתה לפנים הממלכה הצפונית, רובם צאצאי התושבים של ממלכת ישראל שלא הלכו לגולה. המרכז בבית אל היה תחרות מסוכנת לשאיפות הפוליטיות, הטריטוריאליות והתיאולוגיות של יהודה בימי המלך יאשיהו"^[14].

הסבר נוסף שניתן לדרישה לרכז את הפולחן בירושלים תוך חיסולו של מקדש בית אל קשור לדעתי גם במלחמה על הבכורה בין בתי כהונה שונים, כהני בית צדוק, נגד כוהני בית אל, שהיו הכהנים החשובים בממלכת ישראל הגדולה והעשירה. מרגע שחרבה ממלכת ישראל ובנוסף נחלשה ממלכת אשור, נוצרה בעיני כהני ירושלים ההזדמנות לחסל באופן פיסי ממש את הכהונה המתחרה שפעלה במקדש בית אל המאוס בעיניהם. בנוסף, הקנאות הדתית של כהני ירושלים לא יכלה לסבול קיומם של בתי כהונה אחרים שעלולים היו למנוע "איחוד תאולוגי" בעם. כל עוד ישנן אסכולות שונות של כהונה העם עלול להתפצל בין סוגי הפולחן השונים. וכך, באופן ברוטלי כמעט חסר תקדים בוצעה הרפורמה של יאשיהו בכל הנוגע ביחס לפולחן שנותר בממלכת ישראל החרבה. המלך יאשיהו ביצע טבח אכזרי בכהנים, שמטרתו היתה חיסול פיסי של בית כהונה מתחרה. לא רק שהמלך ניתץ לרסיסים את מקדש בית אל אלא "הגדיל לעשות" ושחט, פשוטו כמשמעו, את הכהנים שכיהנו בבית מקדש זה (מל"ב כג טו-כ):

"וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה...וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם".

הכתוב מתאר את הריגת כהני בית אל כ"זבח", שהוא פולחן מקודש. לא רק "זבחו" את הכהנים אלא אף שרפו את גופותיהם על המזבח במקדש בית אל כדי לטמאו ב"טומאת מת". לא נעשה כל ניסיון מצד המלך יאשיהו, שבוודאי פעל תחת ההשפעה הכהנית, לכבד את בית הכהונה המתחרה ולהשאירם בחיים. כהנים שנחשבו קודם לכן כאנשי קודש בממלכת ישראל הומתו כאילו היו אוייבי העם, כי כך הם נתפשו בעיני כהני ירושלים. הכתוב אינו מפרט מה היתה תגובת העם למעשה האכזרי, אבל ללא ספק טבח זה של שכבת הכהנים בבית אל הותירה משקע מר מאוד בקרב שכבות רבות בעם.

בניגוד ליחס לכהני מקדש בית אל שבממלכת ישראל, הרי בכל הנוגע לכהני הבמות של ממלכת יהודה המלך יאשיהו לא נגע בהם לרעה. כהני במות יהודה הוזמנו לירושלים אם כי נאסר עליהם לכהן במקדש (מל"ב כג ח-ט) "וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה ...אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח יְהֹוָה בִּירוּשָׁלִָם".

כל ההסברים שהובאו לעיל אודות הסיבה לייחוד הפולחן בירושלים אינם סותרים האחד את השני, אלא יכולים במידה רבה להשלים האחד את השני.