סופרים מחוג הכהונה

על חוג הכהונה האמון על כתיבת ספרות קודש ניתן ללמוד מכמה מקומות. ספר דברים מצווה על המלך^[1] להעתיק עותק של התורה בנוכחות הכהנים הלויים (דב' יז יח) "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם". מפסוק זה ניתן ללמוד כי כתיבת ספר התורה או העתקתו נעשתה בתוך חוג הכהנים ותחת השגחתם. מקום נוסף בו ניתן גם ללמוד על הקשר בין כתיבת התורה למקדש, מקום שנוהל רק על ידי הכהנים הנו (יהו' כד כו) "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהֹוָה". גם בספר שמואל נעשה קישור בין הכהנים, לבין כתיבת טקסים מקודשים, שמואל שימש בתקפיד של כהן ואת הטקסט המקודש שכתב הוא הניח "לפני יהוה", כלומר במקדש שהיה ב"מצפה" (שמ"א י יז- כה) "וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת הָעָם אֶל יְהֹוָה הַמִּצְפָּה... וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר וַיַּנַּח לִפְנֵי יְהֹוָה". הנחת הספר "לפני יהוה" מרמזת על כך שספרי הקודש לא רק שנשמרו במקדשים בפיקוח הכהנים, אלא שהיה להם מקום ייעודי המעיד על חשיבותם "לִפְנֵי יְהֹוָה".

הנביא ירמיהו, שהיה ממשפחת כהני העיר ענתות מכנה את הכהנים "תֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה", מה שמחזק את המסקנה כי היו אלו הכהנים האמונים על החזקתם הפיסית של כתבי הקודש כמו גם את הידע המצוי בהם. כגודל הציפיות של הנביא מהכהנים כך היתה אכזבתו (יר' ב ח) "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהֹוָה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי". "הַכֹּהֲנִים" מקבילים בתקבולת הנרדפת שבפסוק ל"תֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה", כך שאפילו הם, האמורים להיות האמונים על ידיעת התורה, לא הכירו את האל כראוי או לא דרשו אותו. דוגמה נוספת לכך שהתורה נתפשה כנחלתם של הכהנים ניתן לראות בפסוקים (יר' יח יח) "כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן", וכן (יח' ז כו) "וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן", כלומר התורה היה אמורה להיות בידי הכהן.

ספר ויקרא נחשב לספר כהני מובהק, וממנו עולה כי הכהנים בלבד היו אלו הממונים על הדרכת העם בקיום התורה^[2] ואף שמשו בתפקיד של רופאים (וי' יג ז) "וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן". מכאן, אפוא עולה התמונה כי החוג החברתי העיקרי שעסק בכתיבת טקסטים מקודשים, היו אלו הכהנים ששימשו בקודש בבמות או במקדשים שהיו ברחבי הארץ על למהפכה הדוידרונומיסטית. העם מימן את חיי הכהנים ב"מתנות הכהונה", כלומר חלקים שונים מהקורבנות שהוקרבו היו נמסרים לכהנים למחייתם כמו גם הביכורים^[3], ובכך התפנו הכהנים גם לכתיבת הספרים והעתקתם.

וכך מתאר אלכסנדר רופא את תפקיד הכהנים ב"החזקת התורה":

"בכל ימי הבית הראשון היתה התורה נחלתם של הכוהנים. הם שיננו את הלכותיה, ולימדו על פיה את העם להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור. הם לא לימדו את התורה לעם,אלא השיבו על שאלותיהם בענייניה. במאה החמישית הפכה התורה נחלת העם כולו הלכה למעשה. הציפיה היתה שהכל יקראו בה וילמדו אותה, זו התחלת הפעולה של (אבות א, א) "והעמידו תלמידים הרבה" שדרשו אנשי הכנסת הגדולה.

בתקופת הבית השני חל מפנה של דמוקרטיזציה בלימוד התורה: כל ישראל חייב בלימוד התורה!"^[4].

על הזיקה בית כתיבת התורה למקדשים והכהנים כותב מנחם הרן:

"אותו מקום שהורכבו בו ספרי המקרא ממקורותיהם מקום של עשיה ספרותית היה: פעלו בו סופרים שמלאכתם בכך, ובהכרח שהיתה בו גישה למקורותיהם של הספרים, כלומר, לאותם גיבושים ספרותיים שהספרים הקאנוניים נבנו מהם. ובמילים אחרות, נשמרו באותו המקום שרידי ספרות מקראית מתקופת חיותה. הדעת נותנת שמקום כזה היה בתחומי המקדש, או בקרבתו, או שלפחות היתה לו זיקה מיוחדת למקדש. בבית ראשון היה, ככל הניראה, ריכוז של ספרים, מעין ספרייה צנועה, ושם ודאי נמצאו גם המגילות שמקורות התורה נצטרפו מהן, קודם שנעשו המגילות הללו המשך אחד בתורה שלפנינו"^[5].