"הכְּתִיב והקְרֵי"
אחת הדוגמאות הנפוצות בתנ"ך הממחישות את שיבושי הנוסח הינה התופעה הנקראת "הכְּתִיב והקְרֵי". המדובר במקרים של הבדלי נוסח המופיעים במקרא כשתי גרסאות מקבילות, זו לצד זו. במקרים אלו אין התאמה בין הצורה בה המילה נכתבת לבין האופן בו המילה נהגית בפועל. שתי הגירסאות הנן "לגטימיות", אלא שאת הגירסה האחת יש להגות בשעת קריאת הטקסט בקול, והיא נקראת "קְרֵי"[1]. לעומת זאת את הגירסה הכתובה יש רק לכתוב אך לא להגות, היא הנקראת "כְּתִיב". בספרי התנ"ך המודפסים כיום מקובל להשאיר את הכְּתִיב ללא כל ניקוד, כסימן לכך שאין להגות את המילה, ואילו את המילה הנהגית ("קְרֵי") נהוג לנקד.
שאלת מוצא "הכתיב וקרי" ותיארוכו המדוייק עדיין בגדר תעלומה. לא ברור מקורו המדוייק, אם כי ידוע שהוא עתיק. התופעה מופיעה בצורה מגובשת בכתובים רק במאה השמינית לספירה. ישנן מאות הופעות של הבדלי כְּתִיב וקְרֵי בתנ"ך, בהם נשמרו שתי גרסאות, המשובשת בצדה של המתוקנת, כפי שתוקנה על ידי עורך מאוחר.
לא כל המקרים של "הכתיב והקרי" מקורם בשיבושים, חלקם נעשו "בכוונת מכוון", וזאת כדי להסתיר מילה שנשמעה "גסה" או "בלתי לראויה" להיות מוקראת בציבור. לעיתים מילים מסויימות ניראו גסות מידי למעתיק מהתקופה המאוחרת שבחר לשבץ במקומן מילים מעודנות יותר, שמשמעותן זהה. המדובר בסוג של שיבוש הטקסט המקורי מסיבות אידאולוגיות, ולהלן דגמאות:
המילה "עפלים" נחשבה גסה לקריאה בציבור ביותר ועורכים מאוחרים חשו צורך לשנות את המילה ל"טְּחֹרִים", שנחשבה כניראה גסה פחות (דב' כח כז) "יַכְּכָה יְהֹוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם (כתיב:) ובעפלים (קרי:) וּבַטְּחֹרִים". דוגמה נוספת ניתן לראות בפסוק (דב' כח ל) "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר (כתיב:) ישגלנה (קרי:) יִשְׁכָּבֶנָּה". המילה "ישגלנה", שנחשבה לגסה, הוחלפה במילה "יִשְׁכָּבֶנָּה". דוגמה נוספת כתיבת המילה "מוֹצָאוֹת" במקום "מחראות" (מל"ב י כז) "וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ (כתיב:) למחראות (קרי:) לְמוֹצָאוֹת עַד הַיּוֹם", וכן "דִּבְיוֹנִים", במקום "חרייונים", כשהכוונה לְלַשְׁלֶשֶׁת של יונים (מל"ב ו כה) "וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן ... עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב (כתיב:) חרייונים (קרי:) דִּבְיוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף". דוגמה נוספת הינה כתיבת המילה צוֹאָתָם במקום "חריהם", ו"מֵימֵי רַגְלֵיהֶם" במקום "שיניהם" (מהמילה שתן כניראה) כפי שמופיע (מל"ב יח כז) "הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חריהם צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת שיניהם מֵימֵי רַגְלֵיהֶם עִמָּכֶם". וכך כותב יעקב חיים טיגאי על שינויים מסוג זה:
"על פי מסורת חז"ל המלה 'עפלים' נרדפת לטחורים, אך מכיוון שהמילה 'עפלים' נחשבה ללשון גסה, הוחלפה ללשון נקייה: 'טחורים' בקריאת התורה בציבור.
הפועל שג"ל בא באיומי הנביאים; לעולם אינו מציין יחסי מין תקינים וחוקיים. הקרי 'ישכבנה' נחשב ללשון נקיה, במקום הפועל שג"ל שאינו ראוי לקריאת התורה בציבור בבית הכנסת"[2].
ניכר כי בתקופה בה השינויים האסטתיים הללו נעשו, הנוסח המקראי כבר היה מקודש מכדי לשנות אותו, ולכן המעתיק השאיר את הנוסח המקורי, תוך שהוא מוסיף גירסה נוספת לגבי הדרך שבה יש לומר את המילה. באותה תקופה היסטורית, הוספת מילים לטקסט המקראי ניראתה לגטימית וחז"ל לא ערערו עליה. התלמוד מביא מספר דוגמאות לשינוי מילים גסות (הנקראות בלשונם "גנאי") ששונו למילים נאות יותר ("שבח") וכך הדבר מופיע בתלמוד (בבלי, מגילה כה ע"ב): "כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי- קורין אותן לשבח, כגון ישגלנה - ישכבנה, בעפולים - בטחורים, חריונים - דביונים, לאכל את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם - לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם, למחראות- למוצאות".
בציטוט זה התלמוד מתייחס לפסוקים אלו שכך מופיעים במקרא:
ובעפלים- וּבַטְּחֹרִים: (דב' כח כז) "יַכְּכָה יְהֹוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם (כתיב) ובעפלים (קרי) וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא. ישגלנה- יִשְׁכָּבֶנָּה: (דב' כח ל) "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר (כתיב) ישגלנה (קרי) יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ". חרייונים-דִּבְיוֹנִים: (מל"ב ו כה) "וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב (כתיב) חרייונים (קרי) דִּבְיוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף". למחראות- לְמוֹצָאוֹת: (מל"ב י כז) "וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ (כתיב) למחראות (קרי) לְמוֹצָאוֹת עַד הַיּוֹם". חריהם-צוֹאָתָם, שיניהם-מֵימֵי רַגְלֵיהֶם: (מל"ב יח כז) "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַב שָׁקֵה הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת (כתיב) חריהם (קרי) צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת (כתיב) שיניהם (קרי) מֵימֵי רַגְלֵיהֶם עִמָּכֶם".
על פי אחת הדעות המוזכרת בתלמוד, תיקוני הכתיב והקרי הינם "הלכה למשה מסיני", כלומר ניתנו בצורה משובשת כבר במעמד הר סיני (בבלי, נדרים לז ע"ב):"אמר רבי יצחק: מקרא סופרים ועיטור סופרים, וְקַרְיָין וְלָא כְּתִיבָן וּכְתִיבָן וְלָא קַרְיָין (=היינו, 'קרי ולא כתיב' ו'כתיב ולא קרי'), הלכה למשה מסיני". התלמוד אינו מסביר מדוע מלכתחילה נמסרו שתי גרסאות כבר בסיני, מדוע צריך שתיים, כשהאחת מהן גסה מדי מכדי להקריאה בציבור