שיקולי העורך במלאכת העריכה- שיקול קדושת הטקסטים

מה היו השיקלים השונים של העורך^[1] בבואו לערוך ולסדר את ספרי המקרא. ללא ספק העורך התמודד עם הגירסאות השונות, המקורות השונים ועם התפישות העולם התאולוגיות השונות שמאחרי כל ספר וכל סיפור. כפי שעולה מספרי המקרא, בקרב העם רווחו מסורות שונות, והבדלים הרעיוניים שונים, ממש כפי שגם היום ישנן ביהדות תפיסות שונות ומגוונות שכולן נחשבות ללגמיטיות. כך לדוגמה, התלמוד מלא וגדוש בחילוקי דעות ותפישות עולם מנוגדות שעליהם נאמר (בבלי, עירובין יג, ע"ב) "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן". חילוקי הדעות שרווחו בעת המקראית היו רבים ומגוונים, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, ונציין רק חלק מהם: האם האל נוכח במקדשו או מצוי "רק בשמים", האם ישנו רק מקדש אחד לגיטימי לעבוד את האל או שכל מקומות הפולחן הינם לגטימיים, מתי עבד עברי משתחרר, כיצד יש לבנות את המזבח, האם ארון הברית הנו ארון עץ המשמש רק כ"כלי קיבול" ללוחות הברית או שהוא עשוי מזהב ועליו ה"כרובים" ושמצויה שכינה אלוהית בקרבו, מה הסיבה לשמירת השבת, מה שמו של האל, האם נבואתו של משה חד פעמית או יכול להיות נביא כמו משה בכל דור ודור, מה הגירסה ההיסטורית הנכונה לאירועים שונים, ועוד פולמוסים בנושאים רבים.

דוגמה להמחשת התפישה הַמְּקַדֵּשׁת את המסורות השונות, גם אם הן סותרות זו את זו, ניתן לראות בשני הסיפורים על אופן היווצרותו של תרגום השבעים. שני הסיפורים השונים והסותרים, מופיעים זה בצד זה ב"מסכתות קטנות" (סופרים, א, ז). על פי המסורת האחת, תרגום המקרא ליוונית נעשה עבור המלך תלמי ע"י "חמישה זקנים", ואותו תרגום היה אירוע הקשה לעם ישראל השקול בחומרתו ליום חטא העגל, חטא שנחשב לחטא החמור ביותר של עם ישראל. וזו הגירסה האחת^[2]:

"מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה (בשפה ה) יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".

לעומת זאת, ע"פ הגירסה השניה, המסופרת מיד בהמשך, המלך תלמי כינס שבעים ושניים זקנים, ובהשגחת האל אירע נס והם תרגמו, כל אחד לחוד, את התנ"ך לנוסח אחיד:

"שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים...אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת".

הגירסה הראשונה סותרת את השניה במספרם של העוסקים במלאכת התרגום, חמישה לעומת שבעים ושניים זקנים. סתירה נוספת במשמעות התרגום, בעוד הגירסה הראשונה רואה בתרגום דבר קשה שאירע, הרי הגירסה השניה מבקשת לתת נופך של קדושה לתרגום שנוצר בכך שנעשה בדרך נס, ונוצר נוסח אחיד על ידי כל המתרגמים. שתי המסורות מובאות בתלמוד מבלי להתייחס לנכונותה של כל גירסה וגירסה, וגם ללא כל התייחסות לשאלת דיוקן ההיסטורי. הסיפורים נתפשו כשתי מסורות מקודשות וראויות.

נראה שכשם שכל מסורת הלכתית שבתלמוד וכל דעה, אף אם היא סותרת את דעת הרוב, נחשבת כ"דברי אלהים חיים", כך גם העורך המקראי ייחס קדושה לטקסט העתיק הכתוב, ונתן חשיבות רבה לשימור המסורות שבתורה, וראה בהן מקודשות. נראה אפוא שעורכים-סופרים העדיפו שלא למחוק מסורות סותרות אלא להוסיף מסורות חדשות "הדורשות" (מלשון "מדרש") את הקודמות להן, או מפרשות אותן. וכך מנסח את הדברים יעקב חיים טיגאי:

"נראה כי ביסוד הנטייה של העורכים לשמר את הסתירות עמד העיקרון כי "אלה ואלה דברי אלוהים חיים (עירובין יג, ע"ב;גיטין ו, ע"ב). במילים אחרות, כל המקורות נחשבו תקפים באותה מידה, או יכולים להיות כאלה. ניתן להחיל ביטוי זה, המשמש בתלמוד כדי לאפיין דעות מנוגדות של חכמים שונים, גם על עורכי המקרא ועל הדרך שבה העריכו את מקורותיהם. כאשר לא יכלו להכריע בין הגרסות השונות שימרו את מה שקיבלו, יישבו סתירות במידת האפשר והותירו את השאר לדורות הבאים"^[3].

דברים ברוח זאת כותב יעקב מילגרום:

"כל מסורת נגזרת שתרמה לחיבור התורה, גם אם יש בה סתירות פנימיות, האמינה שהיא מבוססת על עקרונות שמקורם במשה. מבחינה תאולוגית היו בעלי האסופה המקראית פלורליסטים. הם היו מוכנים לכלול מסורות נבדלות זו מזו במסורת־העל שהיתה למקרא שלנו, מתוך אמונה שמקורה של כל מסורת בגרעין ממשה, אף שהן בחרו דרכים נבדלות לפרש מקור זה. המקרא עצמו אינו טוען לאמתותה של מסורת כלשהי, ואינו נלהב לנסות ולתאם ביניהן. למעשה המקרא מעביר בשמחה לקוראיו את המסורות השונות והסותרות לעתים. אף לא אחת מהמסורות אינה טוענת שיש לה גישה אקסקלוסיבית להיגד האלוהי; שום מסורת אינה מתייגת את רעותה ״שקרית״ - כמו שנהגו אחר כך הנביאים כלפי יריביהם (לדוגמה ירמיה ה, לא; כח, טו)^[4]

הפולמוסים הגלויים והסמויים ותפישות העולם השונות שהיו לפני העורך באו לידי ביטוי בטקסט עצמו ולא הושמטו, אלא לכל היותר עברו עידון או התאמה במידת הצורך. העורך השתדל כמה שפחות להתערב בטקסט העתיק שבידו, וכשהוא לא הצליח ליישב את הסתירות, הוא השאירן כפי שהן. לעיתים היה חשוב לו לשמור על כל תפיסה בשלימותה, למרות "המחיר" שבהשארתה, כלומר סכנה בפגיעה באמינות הטקסט בהיותו סותר את עצמו. יתכן והעורך דווקא ראה במגוון המסורות סוג של "אחדות אחת", במובן זה שהמקורות משלימים זה את זה בפרטים השונים ולכן כולם לגטימיים.

וכך מנסח את הדברים יעקב חיים טיגאי.

"ידוע שמאספים ועורכים של יצירות ספרותיות עתיקות לא ראו את עצמם רשאים לשכתב טקסטים כדי ליישב סתירות ביניהם. את הסתירות בתורה, על פי התפיסה הביקורתית, יש לייחס לעובדה שהמקורות צורפו יחד בזמן שבו נחשבו כבר קנוניים למחצה, והעורכים לא הרגישו חופשיים לשנותם, רק לסדרם זה לצד זה, או לשלבם זה בזה ולהוסיף כמה נוסחאות מעבר. יש לשער שהעורכים יישבו את הסתירות בינם לבין עצמם בדרך של דרשנות, ואפשר שאחדים מהפירושים ההרמוניסטיים של חז"ל דומים לאלה של המקרא.

מכל מקום, עורכים של טקסטים קלאסיים, או מקודשים, אכן הוציאו מתחת ידם חיבורים המכילים סתירות כיוון ששימרו את מקורותיהם ככתבם וכלשונם, גם כאשר ארגו אותם יחד וסידרו אותם מחדש. העורכים הקדומים נמנעו מלכפות אחידות ועקביות על המקורות ועל ידי כך שימרו את המגוון והעושר של האמונה, המסורת, החוק והספרות של ישראל הקדמון"^[5].

דברים ברוח דומה אומר אלכסנדר רופא:

"רובד עריכתי בא לכסות על רבדי יצירה קודמים. אין מסלקים את הרבדים הישנים, ואין מתקנים אותם. משאירים אותם כמות שהם ומוסיפים עליהם מתוך נסיון לתקן את המסר על פי השקפותיו של המחבר האחרון, שהוא גם אחראי לעריכת הספר.

העורכים לא ראו עצמם חופשיים לברור מספרי המקרא, נחלה מקודשת מדורות קודמים, לפי השקפתם. לכל היותר הרשו לעצמם להוסיף כתובים שביטאו את אמונתם, וכך יצרו 'חספוסים' מעניינים. בדרך כלל, העורכים האחרונים לא גרעו אלא הוסיפו- כך מצטיירת לנו עבודתם"^[6].

נראה כי הסתירות שנוצרו מצירוף המסורות תחת קורת גג ספרותית אחת לא הטרידו את העורכים יתר על המידה, כפי שמתאר גיא דרשן:

"200 שנות חקר המקרא הראו כי עורכי המקרא לא היו מוטרדים בדרך כלל מכפילויות וסתירות ברצף. אדרבא,לעתים נוצרים סתירות, חספוסים וקשיים ברצף, דווקא בעקבות פעולתם של העורכים המקראיים- מתוך שילוב מכוון של כמה גרסאות לאותו עניין או שילוב סיפורים על מאורעות שונים שנתרחשו לדעת העורכים באותו פרק זמן"

(גיא דרשן, מאמר "דברי שלמה האחרונים: התוספות הארוכות בתרגום השבעים למל"א ב וחשיבותן לשאלת העריכה של מל"א א-יא, תרביץ- רבעון למדעי היהדות, כרך ע"ה, חוברת א-ב, (תשס"ו), עמ' 23)