ביטול התפישה לפיה האל שוכן במקדש

כפי שהראנו קודם, ייחודו של ספר דברים נוגע לא רק לשאלות פולחניות אלא אף בנוגע לתפיסת האלוהות. ספר דברים שינה את התפישה היסודית הקדומה שרווחה בעם ולפיה האל שוכן במקדש. מהמקרא וממצאים מהמזרח הקדום עולה כי בעת העתיקה האמינו שהאל שוכן גם במקדשו, פשוטו כמשמעו. המקדש הוא ביתו הארצי, וזו בדיוק הסיבה מדוע המקדש נקרא "בֵּית יְהֹוָה", כלומר "הבית" של יהוה, בירושלים. זו גם הסיבה שהמקדש לאל "אֵל" נקרא "בֵּית אֵל", והבית בו שוכן האל "בעל" נקרא (יה' יג יז) "בֵּית בַּעַל" (להרחבה ראה בפרק "ההיגיון התאולוגי שמאחרי הריטואלים הפולחניים"/ האל צריך לאכול ומוטלת חובה להאכיל אותו"). זו הסיבה גם הסיבה שיהוה "יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים", כמי שיושב על הַכְּרֻבִים שהיו במשכן ובמקדש, והארון מכונה " אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" כי בו שוכן האל (שמ"ב ו ב) "אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהֹוָה צְבָאוֹת", וכן (מל"ב יט טו) "יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים", וכן (תה' צט א) "יְהֹוָה מָלָךְ ... יֹשֵׁב כְּרוּבִים". מאותו מקום במקדש, מבין אותם הכרובים, משה דיבר עם האל (שמ' כה כב) "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים", ועל פי מסורת ספר ויקרא ההתגלות היתה "מעל הכפורת" (וי' טז ב) "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה ...כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת".

לעתים המקדש נתפש כמעין "הדום רגליו"^[1] של האל, כאילו ראשו בשמים ורגליו על הארץ (תה' קלב ז) "נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו, נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו", וכן (תה' צט ה) "וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו". לפי המסורת הכהנית המקדש היה מעין "כיסא יהוה". הנביא יחזקאל מותח ביקורת על כך שמלכי יהודה נקברים בסמיכות רבה ל"בית יהוה" שהוא "מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי" (יח' מג ה) "וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד יְהֹוָה הַבָּיִת...וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן אָדָם, אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם לֹא יְטַמְּאוּ ... בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם ... סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם". לפי תפישת יחזקאל האל שוכן המקדש ובאופן מטאפורי שם כיסאו ו"מקום כפות רגליו".

ממצאים ארכאולוגיים מהעולם העתיק מגלים כי בפסלים או בחותמות האל מתואר כמי שניצב מעל בעלי חיים חזקים כמו, אריות או פרים, וזאת לאחר ש"הכניע" אותם ובכך הם הפכו להיות למשרתיו המסמלים אותו. השור הינו החיה המבוייתת החזקה והגדולה ביותר, ובנוסף היא זו שאחראית היתה לפריון האדמה באמצעות החריש שנעשה בעזרתה. אט אט חיות אלו הפכו גם לכאלו המייצגות אלוהות בעיצובים שונים, לעיתים היברידיים המשלבים את דמות החיה עם דמות אדם^[2]. בפולחן בית אל ודן העגלים סימלו את האל^[3] וכך "הַכְּרֻבִים" בירושלים. "הַכְּרֻבִים" היו אף הם סמל לבעלי חיים, בדומה לספינקס, או לשור, ועל כך יורחב בהמשך^[4]. לכן האל נתפש כמי ש"ניצב" או יושב מעליהם.

האמונה בנוכחות האל במשכן עולה בקנה אחד עם תאורי האל כמי שיורד בעצמו לעולם המציאות ואף שוהה בארץ (בר' יא ה) "וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר" (שמ' יט כ) "וַיֵּרֶד יְהֹוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר". ירידה זו מתוארת כדרמטית עם עשן, אש וקולות (שמ' יט יח-כ) "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהֹוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן ...וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד". מסופר על הכהנים "שֶׁנִּגְּשׁוּ" ליהוה, משל הוא דבר מוחשי שניתן לגשת אליו (שמ' יט כב) "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְהֹוָה". כמו כן מראה "כְּבוֹד יְהֹוָה" ניראה כאש אוכלת על ההר (שמ' כד טז-יז) "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד^[5] יְהֹוָה עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים ...וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהֹוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בנוסף, האל מתואר כמי שנמצא בערפל פיסי שעל ההר (שמ' כ יח) "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים". האל מתואר לא רק כאחד שיורד בתוך ענן ו"מתייצב" עם משה, אלא שגם עובר על פניו של משה (שמ' לד ה-ו) "וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם...וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל פָּנָיו". האל מתואר כמי שנודד עם אברהם ממקום למקום (בר' מו ג-ד) "אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ... אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה". האל נגלה במראהו לבני אנוש (שמ' כד יא) "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים", ואף ניראה פנים אל פנים למשה כמו שקורה בין פגישת חברים (שמ' לג יא) "וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". ספר במדבר קובע שיהוה שוכן בארץ ישראל וזו הסיבה לאיסור לטמא את הארץ (במ' לה לד) "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ".

נוכחותו הפיסית של האל באוהל מועד מונעת ממשה להיכנס אליו (שמ' מ לה) "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

המקרא משווה בין התגלות יהוה בהר סיני להתגלותו במשכן. בהר סיני העם ראה "אש אוכלת" (שמ' כד יז) "וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהֹוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וכך גם במשכן (וי' ט כד) "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ ... וַיַּרְא כָּל הָעָם". וכך מנסח את הדברים יעקב מילגרום:

"כמו בהתגלות הר סיני, שבה מסופר שכבוד האל "כאש אכלת בראש ההר" נגלה בסיני (שמ' כד יז), כן נגלה האל לאחר מכן בחנוכת המשכן (וי' ט כד). כך מודגשת ההקבלה המוחלטת בין התגלות האל במשכן להתגלות בהר סיני. ההקבלה של המשכן להר סיני היא אקסיומה חיונית של המקור הכוהני, שאין לוותר עליה: המשכן הופך למעשה להר סיני נייד, לערובה לנוכחות הקבועה של האלוהות בקרב בני ישראל"^[6].

האל התגלם בצורה פיסית של "ענן" קבוע שרבץ מעל המשכן/ אוהל מועד^[7] (במ' יז ז) "וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד הִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד יְהֹוָה", וכן (שמ' מ לח) "כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל". גם המילה "משכן" שמקורה בשורש "שכ"ן" מרמזת כי זה מקום משכנו של האל ושהוא שוכן בו (שמ' כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", וכן (שמ' כט מה) "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים", וכן (יואל ב כז) "וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם".

אל מול האמונה המושרשת במשך דורות רבים לפיה האל שוכן במקדש ניתן להבין את חידשו הגדול של ספר דברים ששולל כל נוכחות ארצית של האל מכל סוג. ספר דברים קובע נחרצות כי האל אינו שוכן במקדש, אלא רק בשמים, ואילו הוא רק משכין את "שמו" או את "כבודו". כך למשל בפסוקים להלן הטקסט חוזר ומדגיש כי רק שמו שוכן שם (דב' טז ב-יא) "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם...כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם ....וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ ... בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". לא פחות מעשר פעמים מדגיש ספר דברים כי האל בחר "לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם" או "לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". המדובר במספר חסר תקדים, עשר פעמים, לצורך הבעת רעיון מסוייםאחד, וזאת עקב חדשנותו הגדולה. צירוף המילים הייחודי "לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ" מופיע אך ורק בספר דברים ולא מופיע בשום צורה באף ספר אחר בשאר חומשי התורה.

בעל ספר דברים, מודע לכך שהמילה "לשכון" כבר השתרשה בקרב העם ובקרב מקורות טקסטואליים כהניים, כמו בפסוק (שמ' כט מה) "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וכן (וי' כו יא) "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם", ולכן, בתחכום רב יש לומר, הוא ממשיך לעשות שימוש במילה "לשכון" אלא שהוא משנה את הנושא, כך שמי ששוכן זה לא האל עצמו, אלא רק שמו, "לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". בכך הוא יצר הרמוניה לפיה ניתן להמשיך לעשות שימוש במילה "לשכון", וניתן להשתמש במילה "המשכן", לא כי האל שוכן במקדש, אלא כי שמו שוכן שם. את המשמעות של מהות "שמו של יהוה" וכיצד שם זה שוכן, הכתוב אינו מסביר. וכך מנסח את הדברים יעקב חיים טיגאי:

"בספר דברים מוצאים לראשונה את הקביעה המפורשת שאין בנמצא אל אחר. ספר דברים, בניגוד בולט לשאר ספרי התורה נמנע כמעט לגמרי מתאורים שיש בהם משום רמז שה' נוכח באופן פיסי עלי אדמות. בעוד ספר שמות מתאר את המשכן כמבנה שה' שוכן בו בתוך בני ישראל (שמ' כה, ח;כט, מה-מו; מ, לד-לה), הרי בספר דברים הוא מתואר כשוכן בשמים (כו, טו), והמקדש אינו אלא המקום שבו הוא שם את שמו (למשל יב, ה). בספרות הכהנית נתפס הארון לא רק ככלי קיבול ללוחות הברית אלא כבסיס לכפורת אשר עליה ניראה ה' בענן, ואילו בספר דברים הארון איננו אלא תיבת עץ שבה מונחים הלוחות (י, א-ב)"^[8].

"הרבה חוקרים (כגון פון ראד) סוברים שכך משמע 'שם' בביטויים "לשום שמו שם" ו"לשכן שמו שם", היינו האצלה של ה' או התגלמותו. לדעתם ספר דברים נוקט בלשונות אלה במכוון, לתקן ולעדן את האמור בספרים אחרים שבהם מדובר על ה' עצמו כשוכן במקדש או בקרב בני ישראל. ספר דברים בא לחדש חידוש תיאולוגי בתפיסת המקדש: להימנע מהרושם שנוכחות ה' מוגבלת למקדש, רושם שהיה עלול להחריף מהגבלת עבודת הקורבנות למקדש יחיד. הספר מלמד שה' עצמו שוכן בשמים "מעון קדשו", ובמקדש הוא שם או שיכן רק את שמו (האצלתו, התגלמותו), המתווך, או המייצג את נוכחותו לעובדיו עלי אדמות"^[9].

דברים ברוח זאת אומר מיכה גודמן:

"בספר דברים לא האל שוכן במשכן אלא רק שמו של האל. וזה חידוש גדול. בספר שמות ירד אלוהים על הר סיני ועבר אל המשכן, ואילו בספר דברים, כאשר הסיפור מסופר מחדש, מסתבר שאלוהים לא ירד על הר סיני וגם לא עבר להתגורר במשכן. הוא נותר הרחק מהישג יד, בשמים"^[10].

מכיוון שספר דברים הוא הראשון שרואה באלוהות ישות טראנסצנדנטלית המנותקת לגמרי מכל צורה פיזית, הוא נאלץ להתפלמס עם מסורות ההתגלות במעמד הר סיני הכוללות תיאורים פיסיים של ירידת האל לעולם. אשר על כן, ספר דברים ממשיך באותה המגמה ומלשרש את האמונה הזאת מקרב העם ומדגיש מה לא היה במעמד הר סיני (דב' ד יב) "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים, זוּלָתִי קוֹל". בניגוד למראות שראה העם בירידת האל על הר סיני כמפורט בספר שמות^[11], בא ספר דברים ומחדש שהעם רק שמע קולות אך לא ראה התגלות של האל. כמו כן, "למען הסר ספק", ספר דברים מדגיש שקולו של יהוה לא נשמע מראש הר סיני אלא נשמע הרחק מהשמים (דב' ד לו) "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ". מטרת ספר דברים אם כן להדגיש כי בני ישראל לא ראו מראות התגלות האל בהר סיני, אלא היתה זו רק ההתגלות ווקאלית בלבד, בצורת צליל שבקע מן השמים.

"יש הבדל ניכר בין הדברים כפי שהם מסופרים בספר שמות לעומת ספר דברים: בספר דברים חסרים ירידת ה' על ההר, חרדת ההר והעם, הקולות (רעמים) והברקים, קול השופר, הלפידים, והעשן. ספר דברים מטעים כדרכו את אופיו העל-טבעי של האל: הוא לא נוכח באופן פיסי עלי אדמות במעמד הר סיני והתגלותו לא דמתה לסערה או להופעת אל סער"^[12].

מחברי ספר דברים היו מודעים לסתירה בין ספר דברים למסורות של ספר שמות המתארות את יהוה בכבודו ובעצמו יורד מהשמים אל ראש ההר, וכדי לטשטש את הסתירה וכדי ליצור הרמוניזיה בין הסיפורים כתבו שאכן היתה אש גדולה שנמשכה מההר עצמו אלא שהיא נמשכה עד לב השמים, ושמתוך אותה האש נשמע קולו של יהוה (דב' ד יא-יב) "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם...וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". שוב אין המדובר ביהוה שירד את ראש ההר, אלא באש שבערה מראש ההר ועד לשמים, ואי שם מתוכה יוצא הקול.

ספר דברים הצעיד את התפיסה המונותאיסטית לשלב מתקדם ביחס למסורות המוקדמות יותר שבתורה. בספר דברים מתבקש יהוה להשקיף על העם ממעונו שבשמים (דב' כו טו) "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם", וברוח זו נכתבת תפילת שלמה לפיה האל, שאינו במקדש, ישמע לתפילות עמו "מן השמים" (מל"א ח לט) "וְאַתָּה תִּשְׁמַע, הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ"^[13]. ספר מלכים שנערך על ידי אסכולת ספר דברים ("הדויטרונומיסטי") מתפלמס נגד התפיסות הישנות לפיהן האל עצמו שוכן במקדש ומגחיך את האפשרות שיהוה ירד לארץ או שהוא נמצא במקדש (מל"א ח כז) "הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ?! הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". האל נמצא מעבר לעולם הפיסי כך שלא השמים ולא המקדש יכולים להכילו.