התלכדות סיפורים גרעיניים

חוקר המקרא הנודע הרמן גונקל (Hermann Gunkel, 1862-1932) ניסה להסביר את תהליך התלכדות הטקסטים הראשוניים והקדומים למסגרת של קבצי המקורות השונים בספרו הנודע על ספר בראשית, ^[1]"The Legends of Genesis. ספרו זה של גונקל חולל מהפכה חשיבתית בגלל הצלחתו להגיע לאופיים הטקסטואלי של אותם "המקורות של המקורות" שבתורה, מבלי שהוא מערער את השערת התעודות. גונקל שאב את התובנות המחקריות שלו מחקר מעמיק של הספרות העממית ואגדות העם שהיו בתקופתו. לאורך המאה ה-19 ואמצע המאה העשרים היה נפוץ חקר הספרות העממית, כולל ה"סאגות" בארצות סקנדינביה וחקר שירת הומרוס היוונית הקדומה. לסיפורי העמים נודעה חשיבות רבה בבניית הזהות הלאומית, ואיסוף וחקר האגדות על המוטיבים הייחודיים להן יצר בידי החוקרים מעין "אינדקס" של מוטיבים החוזרים ונשנים בסיפורים. עוד התברר כי הספרות שבעל פה העוברת מדור לדור יכולה להיות יציבה ועשירה לא רק באמצעות תיעודה בכתב, אלא גם כשהיא מועברת "מסביב למדורה בשעת לילה", כלומר בעל פה ומפה לאוזן.

גונקל ניסה לברר כיצד יש למיין את סיפורי בראשית שבמקורות השונים, ובעיקר, עד כמה הם קרובים לנוסח המקורי שהיה בידי העורכים. כאמור, אך טבעי הדבר שלא ניתן להתחקות כלל ועיקר אחר הנוסח המקורי של כל טקסט מקראי, אך ניתן יהיה להבין את התהליך עצמו. גונקל ניסה להבין איזה סוג של חומר ספרותי קדם למקורות ושימש עבורם בסיס ספרותי. מה היו גרעיני הסיפורים ש"הסתובבו" בארץ ושהתלכדו בידי העורכים השונים של המקורות לכדי מקור נפרד. בנוסף ביקש גונקל לברר מה היתה התשתית הקהילתית בהם הם נוצרו הסיפרים, ובעיקר, לאיזה צרכים הם שמשו ואיזו מטרה חברתית הם שירתו.

מסקנתו של גונקל היתה כי את הסיפורים שבספר בראשית יש לבחון לגמרי במנותק מהסיפורים המופיעים בשאר ספרי הנ"ך, מכיוון שהם שונים במהותם מסיפורי בראשית. לא דין סיפור אדם והנחש לדוגמה לסיפור על אחאב ואליהו. סיפורי ספר בראשית מראים סימנים ומאפיינים ברורים של סיפורים מסוג "סיפורי אגדה". די לבחון את סיפור כמו אדם המשוחח עם נחש, סיפור המלאכים השוכבים עם בנות האדם, אופן יצירת האשה מצלע, סיפור המבול הפלאי והחיות שנכנסות לתיבה, האתון שמדברת עם בלעם, הים שנבקע לשניים, מתושלח שחי מאות שנים, ועוד, כדי להיווכח כי סיפורי בראשית הינם סיפורים בעלי מוטיבים הרחוקים לגמרי מעולם המציאות היום יומית, סיפורים שכל מהותם מעשים החורגים מכללי הטבע. לרבים מסיפורי האגדה אין באף מקום במקרא כל המשך או איזכור כלשהו המספר את גלגולי הסיפורי וההשלכותיו. כך למשל, אף אחד מגיבורי המקרא אינו רואה יותר את גן העדן שהיה על פני כדור הארץ, ולא את הכרובים שהוצבו בפתחו. אף אדם לא נתקל בתל גבוה של מגדל בבל ההרוס. אין כל איזכור לגופות בני האדם שניספו במבול והאם העלו צחנה. סיפורים אלו יותר משבאו לספק "עובדות אמיתיות" הם באו בעיקר לתת לקורא הקדום והנבער מכל ידע מדעי הסברים לתופעות טבע ותעלומות.

סוג זה של סיפורים נקרא "אגדות אֶטְיוֹלוֹגִיּוֹת", שם הגזור מהמילה Aitia שמשמעה אחריות בשפה היוונית. כמו כן היתה מטרה נוספת לסיפורים להוות נרטיב מכונן לאומי ביצירת הזהות הנבדלת. אגדות אחרות נועדו לתת הסברים להיווצרות מקומות הפולחן המקודשים לעם והפזורים באתרים שונים בארץ (פניאל, גלגל, בית אל, שכם, ועוד). חלק מהאגדות נועדו לתת פשר לשמותיהם של המקומות השונים, אגדות אלו נקראות "אגדות אֵטִימוֹלוֹגִיּוֹת". אגדות מסוג נוסף היו אגדות הפולחן שנועדו לתת פשר למנהגים קדומים שפשרם כבר לא היה ידוע. אגדות אחרות נועדו לתת הסבר על מוצא העמים והקשר האתנולוגי ביניהם ("אגדות אֶתְנוֹלוֹגִיּוֹת").

לדעתו של גונקל שמותם של עמים המוזכרים בתחילת ספר בראשית, כגון (בר' י ב-ד) גֹּמֶר, מָגוֹג, מָדַי, יָוָן, תֻבָל, מֶשֶׁךְ, תִירָס, אַשְׁכֲּנַז, רִיפַת, תֹגַרְמָה, אֱלִישָׁה, תַרְשִׁישׁ, כִּתִּים, דֹדָנִים, המדובר בשמותיהם של עמים שהיו קיימים בעבר המאוד הרחוק, וכבר בעת כתיבת התעודות לא ידעו מי הם העמים הללו. עמים אלו שכבר לא התקיימו, זכר שמם נותר בסיפורים המקוריים ובאגדות שבזיכרונו של העם.

חלק מהסיפורים נועד לשקף את ההיררכיה בין השבטים כפי שלדוגמה באה לידי ביטוי בסיפורי נשות יעקב, האימהות, הפילגשים והשפחות. המסר העולה מהסיפורים שלא הרי שבט שמוצאו באשת יעקב, רחל או לאה, לשבט שמוצאו מפילגשי יעקב, זיפה ובלהה. לקדמונים היתה חשובה ההבחנה הזאת בעולם בו האוכלוסיה מפוצלת לשבטים שונים בעלי זהויות שבטיות נפרדות.

חידוש נוסף של גונקל היה שאגדה אחת יכולה ליתן הסברים לכמה אלמנטים. יש וסיפור אחד מכיל הסברים על מקום, על מקור השם, על יחסי עמים או על פולחן.

וכך מנסח הרמן גונקל את דבריו:

"מיתוסים רבים נולדו בעקבות מאורע שהתרחש בטבע באופן תדיר או בקביעות. מיתוסים רבים באים לענות על שאלות שהתעוררו והם באים, למעשה, להדריך. כך גם באגדות הקדומות של ספר בראשית. סיפור הבריאה מעלה שאלות רבות: מה מוצאו של גוף האדם ורוחו? מניין שפתו? מה מקור האהבה בין שני המינים (בראשית ב, כד) "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". מדוע לאשה חבלי לדה קשים כל כך? מדוע על האדם לעבוד את אדמתו בזיעת אפו ועל הנחש לזחול על גחונו. התשובה לשאלות הללו היא מעצם מהותה של האגדה"^[2].

"כתיבת היסטוריה אינה תכונה טבועה בבני האדם, היא נוצרה בנקודה מסויימת בתולדות האנושות. העמים הפרימיטיביים אינם 'כותבים היסטוריה', הם אינם מסוגלים למסור את תולדותיהם באופן אובייקטיבי.

ההנחה המונחת ביסוד סיפורי האבות כי מוצאם של כל העמים ממשפחה אחת שנסתעפה, ואב קדמון אחד לכולם- היא ילדותית.

אי אפשר לבחון את אגדת המבול בספר בראשית כהיסטוריה ואילו אל אגדת המבול הבבלית להתייחס כאל אגדה, שכן אגדת המבול המקראית היא מעין 'אגדת בת' של האגדה הבבלית"^[3].

לדעתו של גונקל רקען ההיסטורי של חלק מהאגדות האלו הינו עתיק מאוד, מקורן בעל פה, והן הועלו על הכתב רק בשלב מאוחר יותר. כך לדוגמה, יכול ומקדש מסויים ששימש כמקום פולחן לישראלים הוקם עוד בתקופה הקודמת לתקופה הישראלית, מתקופת הברונזה המאוחרת, לכן יתכן שהמסורות המקראיות המסופרות עליו נוצרו כדי להתפלמס עם אותן מסורות קדומות שרווחו אודותיו. במילים אחרות, הסיפור המקראי הושפע מאותו סיפור קדום שאיתו הוא מתפלמס. הסיפור המקראי קלט מסורות עתיקות שהיה להן קיום עצמאי קודם, ובוודאי שאין כל יכולת לדעת מי חיבר אותן מרוב עתיקותן.

כל אותן האגדות המקוריות, הקצרות באורכן, חוברו לבסוף זו לזו לסיפור אחד גדול ורציף, וגונקל ראה בהן כאבני יסוד קטנות שלא תמיד היו קשורות זו בזו במקורן, אלא היו עצמאיות ונפרדות. אגדות שונות שסיפרו אודות מקומות ואנשים היו כל אחת כשלעצמה אגדת פולחן נפרדת או אגדת שם נפרדת, והצירוף שלהן לדמות אחת או שילובן לתוך רצף סיפורים אחר נעשה רק בשלב הרבה יותר מאוחר.

"הרמן גונקל היה מיייסד שיטת חקר הסוגים הספרותיים השלטת במדע המקרא עד היום. גונקל ביקש לחשוף את התחלותיה של הספרות המקראית בשלבים שקדמו ליצירתם של החיבורים שלפנינו. מדרך הטבע היו התחלות אלה, פעמים רבות, יצירות בעל פה, וגונקל רצה לשחזר את צורתן המקורית ואת ההזדמנות החוזרת בחיים הציבוריים, שבה כל אחת מן היצירות הללו נאמרה או הושרה. את ההזדמנות החוזרת הזאת הוא כינה מושב בחיים (Sitz im Leben). הגדות הללו היו חומר הגלם הראשוני שממנו התהווה ספר בראשית. מחברי התעודות ס"י, ס"א וס"כ לא יצרו את חיבוריהם יש מאין, הם פעלו כמאספים של האגדות העתיקות שלפניהם"^[4].

במסגרת חקירותיו גונקל טבע את המונח החשוב "מושב בחיים" (בגרמנית "Sitz im Leben"), שמשמעותו ההקשר החברתי הספציפי ששימש כמקום היווצרותו של טקסט כלשהו, בין אם זה סיפור או שיר, כפי שמנסח את הדברים יעקב כדורי:

"כאשר ניגש גונקל לפרש את ספר תהלים וחלקים אחרים של התנ"ך, הוא ביקש קודם לזהות את ה'מושב בחיים' (Sitz im Leben) המקורי של כל חיבור וחיבור, וזאת על מנת להבין לשם מה נוצר החיבור ולאיזה ציבור הוא נועד מלכתחילה"^[5].

כך לדוגמה, לדעת גונקלף ה"מושב בחיים" של אגדות על מקומות הפולחן השונים, אגדות הנותנות הסבר על מקור קדושתם העתיק, נוצרו בהתכנסויות מסוג "עליות לרגל" שנערכו באותם המקדשים. בני אדם אוהבים "לעלות לרגל" למקומות קדושים, כפי שניתן לראות במקומות שונים בעולם עד היום. צליינים מרחבי העולם מגיעים לכנסיות מסויימות, מאמינים הינדים עולים למקדשים השונים שבהודו, בודהיסטים עולים לרגל לפסלים מקודשים ובהרבה תרבויות ישנה "עליה לרגל" לקברים של "קדושים" כאלו ואחרים. מסתבר שבני אדם אוהבים לנשק חפץ קדוש או לבוא במגע פיסי עם המקום הקדוש. אשר על כן, יחידות ספרותיות גרעיניות אלו שנוצרו בכל מקום מקודש, לוקטו, אוחדו ונערכו לתוך מערכות יחסים וסיפורים מורכבים יותר. סיפורים גרעיניים אלו שובצו לתוך המקורות שבמקרא, כך שהמקורות השונים הינם קצה ספרותי של תהליך ארוך וקדום.

מסקנתו זו של גונקל נחשבה למרחיקת לכת בזמנו, בכך שקבע כי הדמויות המסופרות בספר בראשית אינן כלל דמויות היסטוריות שהיו במציאות, וזאת להבדיל מדמויות אחרות מספרי הנביאים שנחקקו בזיכרון הלאומי של העם. בנוסף, בכל הנוגע לדמות האל, גונקל מיין את סיפורי ספר בראשית לשני סוגים, הסוג האחד נקרא "סיפורי האל האוניברסלי" הכולל את סיפור בריאת העולם עד סיפור מגדל בבל (פרקים א-יא לספר בראשית). סוג זה כולל סיפורים העונים על שאלות אוניברסליות כמו איך נוצרו השמים, למה יש מוות, למה יש שפות שונות בעולם שנברא מאדם אחד, מה מקור שם העיר בבל, מה מקור רוח האדם ועוד. הסוג השני של סיפורי בראשית הינו "סיפורי האל המשפחתי", כלומר סיפורי אבות האומה (פרקים יב-עד סוף ספר בראשית). האל המתואר בסיפורים אלו הוא "אל משפחתי" ("אלֹהֵי אָבִי") השונה מהאל האוניברסלי, כמו למשל (בר' לא ה) "וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי", וכן, (בר' מו א) "וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק". באותם "סיפורי האל המשפחתי" האל מתווכח האם שרה צחקה (בר' יח טו) האל מבטיח ילדים (בר' יג טז), האל מספק אוכל לאכול ובגד ללבוש. כך גם בסיפור לפיו יעקב אבינו מוכן "לאמץ" את יהוה כאל עבורו, וזאת רק בתנאי ויהוה יספק לו קודם לכן את צרכיו, ובכך הוא כאילו הוא מנסה את יכולותיו של האל לעזור לו (בר' כח כ-כא) "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי ... וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים".

במסגרת הסוג השני של הסיפורים מתבררות גם שאלות לאומיות, שאלות העוסקות במוצא העם, מה היחסים בין השבטים, למה יש שבט עשיר ושבט עני, מה הקשר בין העמים שנראים דומים זה לזה (ישראל, אדום, עמון, ומואב) ומה הסיבה לכך. סיפורים אלו היו יותר אליגוריים ושנועדו לתת הספר פשוט ובסיסי לשאלות מורכבות.

אשר על כן, לשיטת גונקל, האגדות עצמן יותר עתיקות מהמקורות שנוצרו בשלב מאוחר יותר, וזאת לאחר שהאגדות הגרעיניות הקדומות כבר נפוצו בעם.

התאוריה של גונקל בדבר סיפורים "גרעיניים" שהתלכדו לסיפורים מורכבים יותר התקבלה במחקר על אף שהיו הסתייגויות כאלו ואחרות ממנה והיו חוקרים שהוסיפו הערות שונות משלהם.

גונקל מיין את האגדות לכמה סוגים, ונבחן כעת כמה מהן וניכנס מעט "בעובי הקורה" של סיפורים מקראיים שונים.