ספר דברים קובע ש"התורה" ניתנה "בערבות מואב"

כפי שהוזכר קודם, בפרק העוסק במטבעות הלשון הייחודיות לספר דברים, אין בספר זה כל איזכור ל"הַר סִינָי". במקום זה נוקט ספר דברים בשם "חֹרֵב" ^[1] בלבד. שבע פעמים ^[2] מוזכרת המילה "חורב" תוך התעלמות בולטת מהשם "סיני" המוזכר מספר רב של פעמים בשאר החומשים ^[2]. כך למשל נאמר (דב' ד י) "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר יְהֹוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי". המקום היחיד בו מזוכרת המילה "סיני" הנה בתוך "שירת האזינו" המזכירה את "סִּינַי", ולא "הַר סִינָי", וכן, לא כמקום מתן תורה, אלא כחלק מאותם המקומות מהם יהוה "בא" ו"זרח" (דב' לג ב) "יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן". מאחורי החלפת המונח השגור "הר סיני" במילה "חורב" מסתתרת כוונה חשובה האומרת "דרשני" אותה נננסה לגלות.

משמעות המילה "חֹרֵב" הנה "מדבר", כפי שהיא נלמדת ממקומות נוספים כמו (בר' לא מ) "בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב", וכן בסיפור הוצאת המים מהסלע (שמ' יז ו) "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב". יתכן, וזו דעתי האישית בלבד, שבהמרת הצירוף "הר סיני" ב"חורב" מבקש מחבר ספר דברים להציע מסורת חלופית לפיה התורה לא ניתנה בהר סיני אלא במקום אחר לגמרי, והכוונה ל"ערבות מואב", כפי שיוסבר להלן. כדי לברר היכן באמת "ניתנה התורה" לפי גירסת ספר דברים, נברר קדם מה אירע לשיטת ספר דברים ב"חורב", ולצורך כך נעיין בכל מופעי "חורב" בספר.

באיזכור הראשון נאמר (דב' א ו-ז) "יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי". כלומר, בזמן שעם ישראל חנה בהר חורב ושמע את קול יהוה מצווה שלא לשבת בהר חורב יותר מידי זמן. מסורת זו בדבר חניה בהר סיני עצמו הנה מסורת ייחודית לספר דברים המנסה למנוע כל ייחוס קדושה להר זה. בניגוד לספר דברים, בספר שמות מסופר כי בני ישראל לא חנו על ההר אלא רק ממול ההר (שמ' יט ב) "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". ההר נתפש בספר שמות כמקודש ושהעליה עליו אסורה (שמ' יט יב-יג) "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת, לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה, בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר". בשום מקום לא מסופר כי העם אי פעם עלה על ההר "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל", או כי היתה אי פעם חניה על ההר. משה הוא היחיד עליו מספר שעלה לבדו אל ראש ההר (שמ' כד יח) "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה".

באיזכור השני ל"ְחֹרֵב" נאמר (דב' ד י-יב):

"יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהֹוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים ...וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל".

באיזכור זה מצויין כי העם התקהל בחורב ושמע את דברי האל בקולו שלו ("וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי"..."וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם"), כדי ללמוד לירוא אותו תמיד ("וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים"). במעמד זה האל עצמו דיבר אל העם בזמן שההר בער עד לב השמים, והמטרה היתה ללמד את בני ישראל לִירֹא את האל "כל הימים". גירסה זו שונה אף היא מהמסופר בספר שמות שם מסופר שמשה עצמו היה זה שדיבר אל העם ולא האל (שמ' לה א) "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם".

באיזכור השלישי של המילה "חורב" נאמר (דב' ד טו) "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה ^[4] בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". כלומר מודגש שהעם לא ראה את התגלות האל עצמו אלא רק שמע את קולו. ספר דברים סותר במידת מה את המסופר בספר שמות שם נאמר שיהוה ירד אל ראש ההר וכי העם ראה את התגלות האל ב"לפידים", "עשן" וערפל" (שמ' יט יח-כ) "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהֹוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן ...וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, וַיֵּרֶד יְהֹוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר", וכן (שמ' כ טו-יח) "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן ... וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת...וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים".

באיזכור הרביעי של המילה "חורב" נאמר (דב' ה ב-ז):

"יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב, לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהֹוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (והמשכם של הדברים "עשרת הדברות").

על פי איזכור זה נכרתה ברית בחורב ונאמרו בהר "עשרת הדברות" בלבד.

באזכור החמישי של המילה חורב בספר דברים נאמר (דב' ט ח) "וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיִּתְאַנַּף יְהֹוָה בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם". באיזכור זה מפורט חטא העגל שנעשה בחורב.

באיזכור הששי נאמר (דב' יח טז-יח):

"כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ, נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ".

באיזכור זה מודגש רצונו של העם שלא להמשיך ולשמוע את קול האל, והפיתרון שנמצא היה שנביא שיקום ידבר במקום האל.

באיזכור השביעי נאמר (דב' כח סט) "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב". כלומר חוזרת העובדה כי בחורב נכרתה ברית, שקדמה לברית שנכרתה במואב.

אם נסכם את אשר אירע בחורב נגלה כי לא נתנה בו התורה, כלומר אוותה "התורה" בהא הידיעה. כל שארע בחורב הנו התקהלות העם, שמיעת קולו של האל האומר את דברו, ראיית ההר הבוער, מתן "עשרת הדברות", כריתת ברית וסיפור חטא העגל. תיאור זה, כאמור "מוחק" את המסורות לפיהן האל "ירד מהשמים" אל ההר.

אל מול תיאורים אלו לאשר אירע בחורב, נעיין כעת לאשר ארע "בערבות מואב" בהקשר של "מתן תורה", ולצורך כך נסקור חלק מהאיזכורים החשובים של המילה "התורה", מילה המופיעה פעמים רבות ביותר בספר דברים, תוך שהצירוף "ספר התורה" מופיע אך ורק בספר דברים, ארבעה פעמים:

האיזכור הראשון של המילה "תורה" (דב' א א-ה):

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב, אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ ...בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".

מאיזכור זה עולה כי ביאור התורה נעשה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב, ולא בסיני, מרחק של "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב".

האיזכור השני של המילה "תורה" הנו (דב' ד ח) "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם". מאיזכור זה עולה שהתורה ניתנה לפני עם ישראל באותו היום ("הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם"), והיא ניתנת לעם על ידי משה "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב" ולא בסיני. הדבר נלמד מצירוף דברי משה מיד בתחילת פרק א' של ספר דברים (דב' א א) "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר", יחד עם האיזכור השני שהוא המשכם של אותם הדברים.

עוד יש לשים לב כי באיזכור השני המילה "תורה" מקבלת משמעות רחבה כך שיש להבינה כאוסף חוקים וציווים להבדיל מהוראה ספציפית (דב' ד ח) "חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת". התורה הנה אוסף החוקים והמשפטים. כך הדבר בכל ספר דברים, בו המילה "תורה" מקבלת משמעות רחבה של כלל המצוות והחוקים השונים, ממש כפי שזו משמעותה גם בימינו אנו. לעומת זאת, בחומשים האחרים משמעות המילה "תורה" מצומצמת ל"הוראה ספציפית" בלבד של האל^[3], כגון (וי' ז לז) "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת", וכן (וי' יד נד) "זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק", וכן (במ' ה ל) "אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ ... וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת", ועוד. אמנם בספר שמות מוזכרת פעם אחת בלבד המילה "תורה" (ולא "ספר התורה") וזאת "בנשימה אחת" עם "לֻחֹת הָאֶבֶן ... וְהַמִּצְוָה" (שמ' כד יב) "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם", ונראה כי גם פה המדובר במשמעות מצומצמת של המילה "תורה". יחד עם זאת, במידה והמדובר במשמעות הרחבה של המילה "תורה" כמשמעותה בספר דברים, סביר כי לפנינו פולמוס המתחרה במסורת ספר דברים. אלא שיש לשים אל לב שבכל ספר שמות מופיעה המילה "תורה" רק פעם אחת (בפסוק לעיל), וזאת לעומת עשרים פעם בספר דברים, ספר בו מובנה של המילה "תורה" תמיד רחב וכולל את כל המצוות כולן.

וכך מנסח את הדברים משה ויינפלד:

"רעיון "ספר התורה" העולה לראשונה בס' דברים וכן הכתיבה והלימוד המודגשים בספר זה משקפים את התודעה הספרותית המוגברת השלטת בחוגי הסופרים שעסקו בחיבורו. בעקבות חדירת הסופרים לתחום הדתי תורני מקבל מושג התורה משמעות חדשה. תורה שציינה עד עתה הוראה כהנית סקראלית מציינת מעתה ואילך את המסורת הדתית לאומית המקופלת ב"ספר התורה". לא הוראה ריטואלית או משפטית הניתנת ע"י כהן מורה התורה דוקא כי אם אוסף ספרותי של חוקים ומסורות הערוך בהכרח ע"י סופר. ואמנם כך ניתן להסביר את העובדה שבתקופת הבית השני העוסקים בתורה הם סופרים ולא כהנים בלבד, כפי שזה היה בימי בית ראשון"^[4].

האיזכור השלישי והחשוב של המילה "תורה" הנה הקביעה כי התורה מהווה את סך כל "הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים" שנתן משה בעבר הירדן. גם באיזכור זה התורה נאמרת על ידי משה בעבר הירדן, ולא בהר סיני או בחורב. מעניין לראות שהפעם אין המדובר ב"ארץ מואב", כמו באיזכור הראשון, אלא "בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי". תהא הסיבה אשר תהא לקיומן של שתי מסורות שונות אודות המקום המדוייק בעבר הירדן בו ניתנה התורה, המשותף לאיזכורים השונים הנו שהתורה ניתנה בעבר הירדן, ולא בסיני או ב"חורב" (דב' ד מד-מו):

"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם".

כפי שצויין, גם בשאר האיזכורים הנוספים בהם מופיעה המילה "תורה" בספר דברים, המילה מקבלת משמעות רחבה. כך למשל המלך מְצֻוֶּה לשמור על התורה כשהכוונה לכל החוקים (דב' יז טו-יט) "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ ...וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת ... לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם". באיזכור נוסף בספר דברים עולה משמעותה הרחבה של המילה "תורה" במסופר על כך שקולל כל מי שלא ישמור "אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" שניתנה "באותו היום" בעבר הירדן (דב' כז יא-כו) "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר... אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן". בהמשך הדברים משה מצווה את העם, שוב, באותו היום בעבר הירדן, לקיים את המצוות והחוקים, מצוות שלראשונה הן אלו המגדירות את בני ישראל כעָם. כמו כן נאמר שהתורה שמשה נותן כתובה בספר (דב' כז ט-י) "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", ובהמשך (דב' כח נח) "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ". עם ישראל הפך " לְעָם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ", בזכות אותה התורה שנתן משה, הכתובה "בַּסֵּפֶר הַזֶּה".

איזכור חשוב נוסף מתאר את הנחת "סֵפֶר הַתּוֹרָה" שניתן באותו היום בעבר הירדן בצד ארון הברית. אותו עותק יחיד של ספר התורה שהונח בארון היה הנוסח היחידי המחייב ("וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד"), וזאת להבדיל מטקסטים אחרים או גירסאות אחרות בעל פה או בכתב שרווחו בקרב העם שלא זכו להיכנס לתוך "ספר התורה", הוא ספר דברים, ובוודאי שלא להיות מונחים בצד ארון הברית (דב' לא ט-כו):

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל...וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם, וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה לֵאמֹר, לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד".

מכל האמור נדמה כי המסקנה המתבקשת הנה כי מחברי ספר דברים ייעדו לספר זה מטרה נעלה ביותר, לשמש כ"ספר התורה" המחייב, כלומר הגירסה "האחרונה והמעודכנת" שיש בה את כל ההוראות והחידושים התיאולוגיים החשובים. במילים אחרות, ספר דברים לא בא להוסיף, אלא נועד להחליף מסורות ישנות שהתרוצצו בקרב העם, ולבטל את הקודמות. ואכן, החידושים המצויים בו, ושחלקם פורטו לעיל, אינם עולים בקנה אחד עם אותן התפישות הישנות, ואף לא עם הציווים הישנים בנושאים השונים, כמו "שחיטת חולין", "שמיטה", "שחרור העבד" ועוד. זו הסיבה שמסורת ספר דברים רואה את מתן התורה, כפי שנאמר במפורש, ככזה שנעשה בעבר הירדן, ולא בסיני, וכי "גם בערבות מואב" נכרתה ברית עם עם ישראל, ברית שהיא נוספת ומאוחרת לברית בסיני^[5] (דב' כח סט) "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב".

יתכן וחיזוק למסקנה זו ניתן לראות בדברי חז"ל כי כאשר מופיעות בתורה המילים "אלו", ללא ו' החיבור, כוונת הכתוב "לפסול" את הדברים הקודמים (בראשית רבה, בראשית, פרשה יב) "אמר ר' אבהו כל מקום שנ' 'אלה' פוסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים"^[6]. מבחינה מחקרית, אין הכוונה לכך שבכל מקום המילה "אלה" אכן פוסלת, שהרי יש עוד כמה פסוקים עם "אלה" שוודאי לא פוסלים את הראשונים. אבל יש בכך כדי להוות חיזוק שבכוונת מכוון נוקט בעל ספר דברים בניסוח זה היכול להשתמע גם כשלילת המקורות האחרים הקודמים בנושאים השונים שנאמרו העומדים איתו בסתירה.

מכאן מתבררת חשיבותו הרבה של ספר דברים, שהרי ברוחו נערכו גם ספרי נביאים ראשונים המשקפים את התגלות האל במהלך ההיסטוריה של עם ישראל עד לחורבן, עריכה הקרויה בשם "האסכולה הדוייטרונומיסטית".

וכך מנסח משה ויינפלד את ייחודו התיאולוגי של ספר דברים וחידושיו הדתיים בתחומים השונים השונים מהמקורות שקדמו לו:

"ספר דברים מהווה מפנה בדת ישראל ותרבותה. שלושת היסודות של דת ישראל: האמונה, הפולחן והחוק עברו בספר זה תהליך של ראציונאליזאציה ודה-מיתולוגיזאציה, וזאת כנראה בהשראת הסופרים שהטביעו את חותמם בספר:

1. האמונה- ... ביטול הבמות והמקדשים הפרובינציאליים גרם לטיהור הדת מסינקרטיזם ויתירה מזו, הוא הפקיע את חייו הדתיים היום יומיים של הישראלי מזיקתם לפולחן ופינה מקום לעבודת אלהים מופשטת, עבודה שבלב שבמרכזה עומדים התפילה וספר התורה. ... לפי האידיאולוגיה של החוג הדבטרונומיסטי אלהים שוכן בשמים ואך מסתמל בבית שהוא קרא את שמו עליו, ולפיכך הארון המהווה, לפי התפיסה העממית הקדומה וזו שבספרות הכהנית, מושב אלהים (= הכרובים שעל הכפורת) והדום רגליו (= הארון עצמו), הופך כאן לכלי משמרת ללוחות הברית בלבד (י' 1-5) ואין כלל זכר לשימושו כמושב אלהים.

2. הפולחן- מוסדות וחוקים ששורשם סקראלי ריטואלי עוברים בס' דברים תהליך של ראציונאליזאציה...ערי מקלט שהיו לפנים ערי מקדש (= ערי לויים) ושימשו מקום חסות אלהית להורג בשגגה הופכות מעתה ואילך לערים בעלות אופי חילוני ותפקידן הבלעדי הגנה בפני גואל הדם (דב' י"ט 6). השבת ומועדי קודש נשתחררו אף הם בס' דברים מרקעם הסקראלי הקדום. השבת הופקעה מבסיסה המיתי וניתן לה טעם היסטורי דתי וסוציאלי. לא מנוחתו של האל דוקא משמשת נקודת מוצא למצוות השבת כי אם מנוחת האדם, עבדו ואמתו: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דב' ה' 14). הנימוק לשמירת השבת הוא לא בכך שהאל נח ביום השביעי ממלאכת הבריאה (שמ' כ' 11), אלא מפני שהוציא את בני ישראל ממצרים ושחררם מעבדות (דב' ה' 15... קרבן הפסח שהיה עד עתה קרבן בית (שמות יב) כגון: הזיית הדם על המשקוף והמזוזות, צליית הפסח על כרעיו ועל קרבו והאיסור לשבור בו עצם ולהוציא ממנו החוצה נעלמים עתה והפסח הופך לזבח הקרב בעיר הבחירה (דב' טז' 1-8). הנפת העומר המכשירה את היבול לאכילה והגשת שתי הלחם בחג השבועות, טקסים סקראליים קדומים המושרשים בפולחן הפרובינציאלי אף הם אינם נזכרים יותר בס' דברים ...מתנות קדושה אף הן מקבלות אופי פחות סקראלי בס' דברים. האל ומשרתיו הכהנים, הנוטלים בדרך כלל את המנה העיקרית של הזבח, מפנים כאן את מקומם לבעלים ולאלמנטים הנצרכים התלויים בהם (personae miserabiles). הבכורות והמעשרות שהיו נחלת האל ומשרתיו (שמ' כ"ב 28-29, ל"ד 19-20, במ' י"ח 15-18, 27 ואילך, ויק' כ"ז 26-33) הופכים כאן למאכל הבעלים בלבד (דב' י"ד 22-29, ט"ו 19-23) ואילו המצוות על בכור האדם ופדיונו ועל בכור בהמה טמאה אינן נזכרות כלל.

3. החוק- החוקים הנוגעים לתחום שבין אדם לחברו מופיעים בס' דברים באור הומאני יותר מאשר במקורות הקודמים. העבד והאמה דין אחד להם בס' דברים (ט"ו 12-18) וכמו כן אינם נתפסים יותר כנכס של אדוניהם (הש' שמ' כ"א 21) כי אם מופיעים כאחים וכאזרחים ישראלים... לפיכך מוצאים אנו בחוקת ס' דברים דינים הקשורים בתמיכה ב-personae miserabiles שלא מצאנום בקובצי חוקים אחרים שבתורה. דאגה זו למחוסרי אמצעים אמנם תואמת את השקפת ספרות החכמה, שאף בה מצאנו ציוויים הומאניים דומים לאלו שבס' דברים"^[7].

כמו כן:

"נראה שתהליך זה של פיתוח תפילת קבע סטנדרטית מקורו בחלל דתי שנוצר עם ביטול הבמות. החלל הריק שהתהווה בעקבות ביטול הפולחן ברחבי הארץ, ואחרי כן בעקבות חורבן בית המקדש, התמלא על ידי התפילה ובית הכנסת. הפולחן במקדש, שהיה לו קבע מבחינת המקום, הצורה והזמן, פינה עתה את מקומו לתפילה, שאף היא הגיעה לדפוסי קבע: מבחינת המקום- בית הכנסת, הצורה- ניסוח סטנדרטי של התפילה, ומבחינת הזמן- תפילות שחרית ומנחה מדי יום, ותפילות חג ומועד"^[8].