מוצאם הגיאוגרפי של המקורות
"המקור היהוויסטי" נכתב ככל הנראה בממלכת יהודה בעיקר לאור העובדה שהסיפורים בו קושרים את האבות לדרומה של הארץ, באזורי ממלכת יהודה, כגון כמו חברון, אלוני ממרא ובאר שבע, כפי שמנסח את הדברים אלכסנדר רופא:
"נמצא שס"י (המקור היהויסטי), מרבה לקשור את האבות אל דרום הארץ. ס"א (המקור האלוהיסטי), לעומתו, קושר את מוצא הפולחן בבית אל. אל יעקב וכן רומז להתחלות הפולחן במחניים ובפנואל. אם כן ס"י מוצאו מתחום ממלכת יהודה, וס"א- מתחום ממלכת ישראל"[1].
דברים ברוח כותב גם ברוך יעקב שורץ:
"ניכרים לאורכו של ס"י סימנים לכך שמוצאו בממלכת יהודה, וככל הניראה הוא פרי יצירתם של חוג סופרי החצר היהודאית המלכותית. חוג יוצרים זה היה קיים תקופה ארוכה-מן המאה השמינית לפסה"נ"[2].
יש לשים לב שגם שמה של ממלכת יהודה כולל את האותיות "יהוה", עם תוספת האות ד' בתוכו. משמעות השם יהודה קשורה ביהוה ואף בפולחנו כפי שעולה מסיפור הולדת יהודה (בר' כט לה) "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהֹוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה"[3]. יתכן שהאות ד' קשורה גם בשם "דוד", דמות משמעותית בהחדרת פולחן יהוה לישראל (ראה בפרק "וזרח משעיר למו").
"המקור האלוהיסטי" מוצאו בממלכת ישראל. הסיפורים שבמקור זה נקשרים בעיקר ליעקב תוך ציון שמות מקומות שכולם בממלכת ישראל ולא ביהודה. כך לדוגמה יעקב מקדש את המקומות בית אל ושכם (בר' לה א) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל", וכן (בר' לג יח) "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן ...וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". "אֵל" הוא "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", ולא "יהוה". השם "אלהים" הינו שם נרדף לשם "אל" (בר' כח יז-כב) "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם...וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל". בנוסף, שמה של ממלכת ישראל הנו שם תיאופורי הכולל בתוכו את השם " אֵל" (ישר-אל, כלומר ימלוך האל, מלשון שררה), ועל כך יורחב בהמשך הספר בפרקים העוסקים בהבדלים התאולוגיים בין הממלכות. כך כותב בנושא מנחם הרן:
"ס"א הוא מקור צפוני, כפי שסימנים ברורים מעידים, ועל כך קיימת בין החוקרים הסכמה מלאה ומלפני זמן רב. יש להניח- וגם הנחה זו קרובה לוודאות- שלאחר חורבן שומרון הגיעו המגילות של ס"א לירושלים. נראה אפוא שבירושלים נוצר המגע המיוחד של מגילות אלו עם החוג הדבטרונומיסטי"[4].
- אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"ו, עמ' 56.
- ברוך יעקב שורץ, ספרות המקרא, מבואות ומחקרים בעריכת צפורה טלשיר - כרך ראשון, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשע"א, 2011, עמ' 202.
- את הזיקה בין יהודה (כדברי לאה במתן שמו "אוֹדֶה אֶת יְהֹוָה") לדוד ניתן לראות במזמורי תהלים המשמרים רעיון זה (תה' ז א, יח) "שִׁגָּיוֹן לְדָוִד...אוֹדֶה יְהֹוָה", (תה' ט א-ב) "מִזְמוֹר לְדָוִד, אוֹדֶה יְהֹוָה", וכן (תה' קט א, ל) "לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד...אוֹדֶה יְהֹוָה". מדרש שם סמוי על השם "יהודה" ניתן לראות בברכת יעקב ליהודה, הקושר אף הוא את השם ב"הודיה" אלא ששם ההודיה מופנית ליהודה עצמו מצד אחיו (בר' מט ח) "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ".
- מנחם הרן, האסופה המקראית, תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים, מוסד ביאליק, הוצאת מאגנס, האונ' העברית, ירושלים, תשנ"ו, כרך ב', עמ' 205.