ייחוד הפולחן לירושלים בלבד וביטול הפולחן הבמות והמצבות מחוץ לירושלים

כדי להבין את טיב המהפכה הפולחנית שחולל ספר דברים, הוא אותו "ספר התורה" שנמצא במקדש בעת "בדק הבית", יש לתת את הדעת תחילה על הפולחן שרווח בארץ עד לאותה המהפכה. פולחן הקורבנות התקיים בכל רחבי הארץ ולא רק בירושלים (מל"א יא ז) "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן", וכן (מלכים א, יד, כב-כג) "וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה ...וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן". הקביעה שהבמות, והמצבות והאשרים הם "הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה" מבוססת על "מבט לאחור" של כותב מאוחר שכבר הושפע מהמהפכה של ספר דברים. בזמן שנעשה פולחן הבמות והמצבות עם עצי האשרה לפני מהפכת ספר דברין רווחה האמונה שהדבר "טוב בעיני יהוה", אחרת לא היו עובדים אותו בצורה זו. בכל מקום ישוב, בישראל וביהודה, הוקמו במות ומזבחות כחלק מפולחן יהוה כמו גם לאלים השונים אותם עבדו במקביל (מל"א כב מג-מד) "וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ אָסָא אָבִיו לֹא סָר מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה, אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת". גם על אליהו הנביא מסופר שטיהר את המזבח שהיה על הר הכרמל, וזאת בזמן שהיה מקדש בירושלים, כלומר לא נשמר עקרון "ייחוד הפולחן" ( מל"א יח ל) "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְהֹוָה הֶהָרוּס". כשאליהו כועס על עם ישראל הוא מתאר אותו כעם שהרס את המזבחות, בלשון רבים (מל"א יט י) "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ". הדין הקדום שאיפשר להקריב בכל מקום נותר בספר שמות תורה ולא הושמט בעריכתה הסופית, והוא עוסק בסוגי המזבחות המקומיים הפשוטים שניתן להקים במקומות שונים, עשויים מאדמה או מאבנים. הציווי פונה לאדם המעוניין להקים מזבח בכל מקום (שמ' כ כא-כב) "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". במשכן או במקדש היה סוג אחר לגמרי של מזבח עשוי מעצי שיטים ומצופה נחושת (שמ' כז א) "וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים ... וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת".

בניגוד למנהג הקדום להקריב קורבנות בכל הארץ, הציווי החדשני של ספר דברים קבע כי יש לקיים את הפולחן הדתי אך רק במקום אחד ספציפי בכל הארץ, מבלי לציין את שמו המפורש, וכוונתו היתה לירושלים (דב' יב ה) "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם ... וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם", וכן (דב' יב ו-יג), "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם ...הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה".

ציווי זה מופיע אך ורק בספר דברים, וחוזר ונשנה בו מספר רב של פעמים, גרם להריסת כל הבמות והמזבחות שמחוץ לירושלים על ידי המלך יאשיהו. הדבר הביא לא רק לביטול היכולת לקיים את הפולחן, כפי שהורגל העם מימים ימימה במשך מאות בשנים, אלא גם הביא לחיסול תופעת הכהנים המשרתים באותן הבמות השונות שהיו פזורות ברחבי הארץ. ייחוד הפולחן הביא לכריתת מטה לחמם של הכהנים והעברתם לירושלים (מל"ב כג ח) "וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה".

ספר דברים כולל לראשונה איסור על הקמת המצבות ועצי האשרה לצד המזבח. המנהג הקדום כלל שילוב של מזבחות עם מצבות ועצי אשרה, והציווי נועד לבטל מנהג זה שיש בו מעין הודאה בקיומן של כוחות אלוהיים נוספים (דב' טז כא-כב) "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ, וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ". בעקבות כך, המהפכה של יאשיהו כללה מלחמה באשרה ובמצבות (מל"ב כג ו) "וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהֹוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם", וכן (מל"ב כג יד) "וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת", כלומר פולחן המצבות רווח במקומות רבים ואשרה היתה בבית יהוה כפי שכתוב.

כדי להבין עד כמה פולחן המצבות היה מושרש בעם עוד מימי האבות, נוכל ללמוד מהמסופר עליהם. על יעקב נאמר שהקים מצבה במקום בו חלם את "סולם יעקב" ואף קיים בה פולחן של יציקת שמן על ראשה (בר' כח יח) "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ". חז"ל התקשו להסביר הכיצד זה המצבה הפכה מדבר מקובל לדבר אסור (ספרי, דברים, שופטים, קמו) "מה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים". אותה המצבה שהיתה מקובלת בפולחן הישראלי ("אהובה לאבות") הפכה "לשנואה לבנים".

כדי למנוע שיבה עתידית למזבחות ולבמות כמקומות פולחן קדושים, דאג המלך יאשיהו לטמא ו"לחלל" את כל מקומות הפולחן הללו באמצעות שריפת עצמות מתים עליהם (מל"ב כג טז) "וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ". הריסת המזבחות ליהוה נחשבה לפשע דתי עד לאותה הרפורמה, בהיותם מקומות קדושים^[1] ועתה פעולה זו מבוצעת על ידי המלך בשם אותו חידוש שנמצא בספר דברים. ניתן רק לשער את עוצמת ההלם והתרעומת שהיתה בקרב חלקים מעם, ואף הכהנים משינוי דראסטי זה בפולחן. ללא ספק פעולות המלך כנגד הפולחן הרווח עוררו אופוזיציה כנגדו, הן בקרב העם הפשוט, שהורגל לקיים את הפולחן בכל אתר ואתר בסמוך למקומות מגוריו. נוצרה בוודאי מרירות רבה בקרב אותם הכהנים המקומיים שניהלו את אותם הפולחנים בבמות. הרפורמה של יאשיהו חיסלה, פשוטו כמשמעו, את כל המקומות שהיו מקודשים מאות בשנים, ומהם התפרנסה שכבה רחבה של כהונה.

ספר דברים העז ל"כווץ" את הפולחן באופן דראסטי אל המקדש בלבד, תוך ביטולו המוחלט מכל רחבי הארץ. הארץ הפכה להיות "נקיה מקורבנות" למעט המקדש בירושלים. הרפורמה הגבילה וצמצמה את הפולחן, וכך מתאר את הדברים משה ויינפלד הקושר קשר ישיר בין הרפורמה של יאשיהו לבין הפיכת היהדות לדת תפילה וספר בתקופה מאוחרת יותר:

"עלינו לצייר בדמיוננו את התוצאות הפטאליות של רפורמה זו: עם שהיה קשור בכל נימי נפשו ובכל אורחות חייו הַסֶּקְרָאלִיִּים שבסביבתו הקרובה (הבמה והמקדש הזעיר), מורחק לפתע מכל אלה בכח הזרוע, ובמקומם מוצע לו מקדש אחד מרכזי שהעליה אליו איננה מן הדברים הקלים. מקדש מרכזי, על כל המערכת הממוסדת שבו, נוטל בהכרח ממבקריו את החוויה הדתית הספונטאנית והבלתי אמצעית שהיו רגילים אליה במקומות הקדושים הזעירים. משמעותו של איסור הבמות בתקופה ההיא היתה שלילת החוויה הדתית האינטימית מרוב האוכלוסיה ויצירת חלל דתי בעם. חלל זה גרם למטאמורפוזה כבירה בדת ישראל: בעקבות ריכוז הפולחן חדלה דת זו להיות דת פולחן, והפכה לדת תפילה וספר. המהפכה החִיזקיָּנית-יֹאשִׁיָנית הכשירה את הקרקע לדת הצרופה בימי בית שני, אך היא עצמה היתה בבחינת ניתוח קשה בחיי העם"^[2].

דברים ברוח זו אומר יעקב חיים טיגאי:

"יש לשער שמחבר ספר דברים ציפה להחלפת פולחן הקורבנות בחיי היום יום של הבריות בפעילות דתית אחרת כלשהי. הואיל ודעתו היתה נתונה ליחסם של בני אדם לענייני דת, בוודאי לא התכוון ליצור חלל דתי בחייהם, ניתן לשער שהחלל היה אמור להתמלא בתפילה ובלימוד. אף שנאסרה הקרבת קורבנות באתרי פולחן מקומיים, אין הגבלות על תפילה באותם מקומות"^[3].

לרפורמה הפולחנית היתה השפעה משמעותית על הרגי אכילת הבשר. עד לאותה הרפורמה כל אכילת בשר היתה מלווה בריטואל טקסי שכלל הרבת קורבן או "זבח" באמצעות כהני הבמות בכל אתר בארץ. ספר ויקרא קובע עונש חמור על מי ששוחט בעל חיים ואינו "מביאו קורבן ליהוה" (וי' יז ג-ה):

"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהֹוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהֹוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ, לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהֹוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן".

גם ציווי זה בוטל בספר דברים. עם ביטול הבמות וייחוד הפולחן לא ניתן היה לצפות ממי שחשקה נפשו בבשר שיעלה ירושלימה כדי להביא את הבשר כקורבן^[4]. אשר על כן ספר דברים התיר אכילת בשר ללא צורך בזבח טקסי, ללא הגשת הבשר כקורבן, תוך שהוא מסתפק בשמירת העיקרון שלא לאכול את הדם בלבד, ויש לשופכו על הארץ^[5] (דב' יב, כ-כד):

"כִּי יַרְחִיב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר ...כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ ... וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ... רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ ...עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם".

ריכוז הפולחן בירושלים עורר בעיה נוספת הקשורה בהעסקת "עבד נרצע", כלומר עבד שמעוניין להישאר בעבדותו לכל חייו. לפי ספר שמות הטקס חייב להיערך בכל אחד מהממקדשים שהיו פזורים ברחבי הארץ (שמ' כא ה-ו) "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי,וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה". הגשה "לפני האלוהים" משמעה עריכת הטקס במקום מקודש. בניגוד לכך, לפי ספר דברים הטקס נערך בביתו של האדון (דברים טו, יז) "וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן". אין כל צורך לרצוע את אוזנו של העבד שהמכר לעבדותו בירושלים דווקא, כפי שמנסח את הדברים יאיר זקוביץ:

"גם טקס השיעבוד משתנה... בספר דברים אין הגשת העבד אל האלהים, היינו במקדש, נזכרת, ודומה כי הטקס נערך בבית האדון. טעם השינוי: בעוד שספר הברית מכיר מציאות של מקדשים מקומיים מרובים, ואין כל קושי בטלטול העבד למקדש, ספר דברים מניח קיומו של מקדש יחיד...דברים מחלן את החוק בגלל הריחוק מן המקדש, המיר את אלוהים, היינו את המקדש, בדלת. בהשפעת דברים חדרו הדלת והמזוזה לחוק בשמות"^[6].