שינויים עקב המעבר לכתיבה- תופעת ה"חזרות"

לא דומה סיפור המסופר בעל פה והנשמע באוזן, לסיפור הנקרא מהכתב. בסיפור המסופר בעל פה, ניתן לשמוע את טון הדיבור המשתנה של המספר, את ההדגשים הניתנים באמצעות הרמה או הנמכה של הקול, כמו גם לראות את הבעות הפנים המותאמות לטקסט ומעצימות את תוכנו. החיסרון שבהעלאת סיפור על הכתב הנו בכך שלא ניתן לשמוע דבר אלא הכל מבוסס על כוחה של המילה הכתובה. מכיוון שאין הנייר יכול לחקות את טון הדיבור של המספר נאלץ הסופר הכותב לפצות על אובדן זה בכלים ספרותיים ואמצעים אמנותיים שונים.

בעוד ששומע הסיפור אינו יכול לבקש מהמספר לחזור אחורה, הרי שהקורא יכול "לדפדף" קדימה ואחורה כרצונו (או לגולל את המגילה). בעבר נהוג היה לספר באזני הציבור את הסיפורים שסופרו בעל פה עם "חזרות" שונות על רכיבים שונים בסיפור או על דיאלוגים שחוזרים ומצוטטים. לשומעי הסיפור נסובה הנאה מיוחדת מכך ששמעו שוב את סיפור האירוע ואת הדיאלוגים המוכרים להם משמיעה ראשונה.

מכיון שלקורא הסיפור מן הכתב ישנו היתרון לעיין בסיפור "רָצוֹא וָשׁוֹב", עם יכולת להתרכז ולהבחין באותם האלמנטים השונים החוזרים ונשנים בסיפור, הרי שמכך גם יכול ללמוד על כוונתו של המספר ועל רבדים עמוקים יותר שבסיפור^[1]. החזרות היו בעצם כלי אמנותי חשוב במקרא להעברת רמזים חשובים ודרך להוספת עומק לסיפור, בעיקר אם הסיפור נקרא מתוך הכתב. יכולת הקורא לעיין היטב ולהשוות את פרטי הסיפור הביאה להבנת משמעויות חשובות הנאמרות רק במרומז על ידי הכותב. החזרות ההיו מעין "חידות של גיוון" שפישרון מתגלה רק בעיון החוזר ונשנה בגוף הטקסט^[2].

דוגמה לחזרות שכאלו ניתן לראות בסיפור עבד אברהם ורבקה, בו מה שאירע על שפת הבאר חוזר שלוש פעמים^[3]. המדובר בדוגמה מובהקת לטכניקה של חזרה עם שינוי קל, המאפיינת סיפורים מקראיים. השינוי הקטן מושך את תשומת הלב ומעורר את הקורא להשוות בין הגרסאות, ולהלן מספר דוגמאות:

בסיפור "כרם נבות" חוזר ונשנה פעמיים הדיאלוג שהתקיים בין המלך אחאב לנבות. בפעם הראשונה קוראים את הדיאלוג המקורי בו אחאב פונה בנימוס ואף ב"תחנונים" לנבות כדי לשכנעו למכור את נחלתו, תוך מתן פיצוי הולם, כרם טוב יותר עבורו. נבות מסביר את סירובו למכור למלך את נחלתו באיסור על העברת נחלות (מל"א כא ב-ג):

"וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר: תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ,אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה. וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב: חָלִילָה לִּי מֵיהֹוָה מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ".

בפעם השניה מוזכר שוב בסיפור דיאלוג זה שכאחאב מצטט אותו בפני איזבל, אלא שהוא עושה זאת תוך עיוות הדברים. בדיאלוג זה המלך פונה באסרטיביות לנבות שמסרב בבוטות וללא כל הנמקה (מל"א כא ו) "וָאֹמַר לוֹ (לנבות): תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף, אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו. וַיֹּאמֶר: לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי".

עיון חוזר בדיאלוגים מגלה כי בדיאלוג הראשון המלך אינו אסרטיבי, ומוכן לתת נכס טוב יותר מהכרם בתמורה, ואילו נבות מתגלה כאדם מנומס המסביר את עמדתו. לעומת זאת בדיאלוג השני אחאב מסתיר מאיזבל את הפנייתו "הרכרוכית" לנבות "אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ", כדי להצטייר בעיניה כמלך קשוח, ובעיקר, מסתיר את נדיבותו הרבה כלפי נבות והצעתו לתת לו כרם טוב יותר. בנוסף המלך אחאב מציג את נבות כסרבן ללא הנמקה. אחאב מסתיר את נימוקו המוצדק של נָבוֹת לסירובו בהיותו מבוסס על האיסור שבמסירת נחלת אבות במסורת הישראלי (במ' לו ט) "כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ".

המחבר היטיב להעביר מסרים דקים ביחסי אנוש: הדאגה של אחאב לתדמיתו שלו בעיני איזבל אשתו, שלא להיראות "רכרוכי" בעיניה. כמו כן הרצון להציג את נבות כאיש רע שאינו מכבד את רצון המלך. במקום להגיד את הדברים במפורש, בוחר הסופר לתת לקורא לגלות בכוחו שלו את הדקויות, תוך שהוא נעזר באמצעי ספרותי זה של חזרה על הדיאלוג בצורה שונה המצריכה את עיונו של הקורא בסיפור. וכך מנסח את הדברים יאיר זקוביץ:

"כאשר חוזר אחאב על הצעת הכרם לנבות אין הוא מסגיר את נדיבותו הרבה. זאת הפעם אין הוא מזכיר "כרם טוב ממנו" אלא "כרם" סתם, כדי לא להלעיג עצמו בעיני אשתו שהיתה חפצה לראות בו גבר ומלך. שתי הופעותיה של המילה "טוב"- "כרם טוב ממנו" ו"אם טוב בעיניך"- נעלמו בציטוט דברי המלך באוזני המלכה. השמטת המילים הללו תורמת לעיצוב דמות המלך, חלש האופי, המתבטל בפני אשתו השתלטנית וחפץ לרצותה. מאמציו לשאת חן בעיניה תורמים להבנת תמותה לא פחות משהם תורמים לאפיון דמותו"^[4].

וכך כותבת יאירה אמית על יכולתו של הסופר להבין לעומק את הדמויות שבסיפור כמו גם לתארן לקורא:

"ניתוח של החזרות המגוונות, על השינויים הרבים שחלו בהן, משום השתנות הנמענים, מעיד על הבנת הכותב את נפש האדם, על יכולתו לשרטט את הדמויות ואת שיחן באופן מתוחכם, על התבוננותו האירונית במתרחש ועל כישוריו הרטוריים בבניית נאום. החזרה הופכת בסיפורת המקרא לאמצעי המגוון ומעשיר את תהליך הקריאה"^[5].

דוגמה נוספת לחזרות על פרטים ניתן לראות בחלום פרעה המתואר פעמיים, בפעם הראשונה כשהושמע באזני עבדיו, ובפעם השניה כשהושמע באזני יוסף. בפעם הראשונה מסופר (בר' מא א-ד):

"(א)וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר: ב) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:(ג) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר:(ד) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת".

בפעם השניה מסופר החלום בפני יוסף כדלקמן (בר' מא יז-כ):

"(יז) וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף, בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:(יט) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ:(כ) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת".

כשחוזר פרעה על החלום באזני יוסף הוא מוסיף, "לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ", כאילו מנסה להעביר לו עד כמה היה מזועזע מהחלום. יתכן והדבר בא להעיד על רוחו הנסערת של פרעה ואולי אף על רצונו לפריז בדבריו, כדרכם של רבים המתארים אירוע שחוו.

בנוסף, בעוד שבאזני עבדיו הוא מתאר בסוג של אדנות כי הוא עמד "עַל הַיְאֹר" ("וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר"), באזני יוסף הוא מעט מצטנע ומתאר שפשוט עמד "עַל שְׂפַת הַיְאֹר" ("הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר"). יתכן שמכך יש להסיק שפרעה עושה אבחנה בין דבריו לעבדיו ולעם, לבין חשיבותו לדייק בבואו לדעת את פשר חלומו.

בנוסף, הפרות מתוארות בפעם הראשונה כ"יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר", ואולם בפעם השניה "בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר". הפרות אם כן מתוארות בשני התאורים שבאזני יוסף כ"יְפוֹת מַרְאֶה וִיפֹת תֹּאַר", ויתכן שיש לכך משמעות. רחל, אמו של יוסף, הנה היחידה בכל המקרא שמתוארת בתואר זה, גם כיפת תואר וגם כיפת מראה^[6] (בר' כט יז) "וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה".

עוד מעניין לציין, כי בעוד פרעה מתאר פעמיים (!) באזני עבדיו את הפרות הרעות "רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר", הרי שבאזני יוסף מתוארות הפרות הרעות פעם אחת "דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר", ופעם שניה רק "הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת". ה"רָעוֹת" הפכו ל"רַקּוֹת", ואילו ה"דַקּוֹת" הפכו להיות "דַּלּוֹת".

דוגמה נוספת לתופעת ההבדלים בין החזרות ניתן לראות בסיפור "פילגש בגיבעה" (שופ' יט-כ). שם "הלוי" מספר "לבני ישראל" את אשר עשו בני בנימין, תוך שהוא משמיט פרטים שמביכים אותו, הן פרטים אודות מה שרצו בני בנימין לעשות בו והן במה שהוא עצמו עשה. מהשמטות אלו מסיק הקורא על המבוכה הגדולה בה היה מצוי, עד כדי כך שלא היה אפילו מסוגל לספר עליהם, כפי שמתארת יאירה אמית:

"הלוי אינו מכזב בדבריו, אבל הוא משמיט פרטים שאינם נוחים לו, כגון את העובדה שרצו לבצע בו משכב זכר, או שהוא הסגיר את פילגשו לידי הנבלים"^[7].

אחת החזרות הבולטות ביותר בתורה הינה חזרה של שלוש עשרה פעמים (!) על חמישה פסוקים תמימים, מילה במילה. המדובר בתיאור הקורבן של נשיאי השבטים בעת "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" עם סיום בניית המשכן. שלוש עשרה פעמים ברצף חוזרים המילים והמשפטים הללו (ספר במדבר פרק ז'):

"וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה".

יש להודות כי במקרה זה לא ברור בצורה וודאית מדוע בחר העורך לחזור כל כך הרבה פעמים על אותם הפסוקים בדיוק ולא העדיף לתאר פעם אחת את הקורבן הזהה עבור כולם. יש המפרשים שהכוונה היתה להראות את השיוויון בין השבטים או שמא את חשיבות הדיוק שבפולחן.