הירידה בכמויות הטעויות החל מתקופת חז"ל
כפי שניתן להיווכח במגילות קומראן המתוארכות למאות הראשונות שלפני הספירה, בעוד שבעבר הרחוק, טרם תקופת חז"ל[1], נפלו טעויות רבות בהעתקת ספרי התנ"ך, הרי שדווקא באלפיים השנים האחרונות, מאז ימי חז"ל, אין אנו נתקלים כמעט בשיבושים, למעט שיבושים זניחים. יש לציין כי ישנם שיבושים שנוצרו גם בנוסח המסורה, והם מופיעים בנספח המופיע בחלק מספרי התנ"ך המודפסים, כמו למשל תנ"ך "כתר ירושלים"[2], אלא שהמדובר בדרך כלל בשיבושים קטנים וזניחים יחסית.
הסיבה להפסקת היווצרות השיבושים החל מימי חז"ל הינה שבתקופה הקדומה, טרם ימי חז"ל, לא היה קיים אותו מנגנון הלכתי שנקבע על ידי חז"ל שנועד לשמור על הטקסט המקראי מפני שיבושים. חז"ל, יצרו מנגנון קשוח לצורך שמירה על אחידות הטקסט תוך הזהרת הכותב המעתיק מפני שיבושי העתקה. חז"ל היו מודעים לאפשרות שיפלו שיבושים בהעתקה, הזהירו את המעתיקים שלא ישבשו את האותיות, בעיקר היתרו מפני שיבושים אפשריים באותיות ספציפיות דומות כמו ב'-כ, י'-ו', ד'-ר', ה'-ח' ועוד. וכך מופיעה האזהרה בלשון התלמוד (בבלי, שבת קג ע"ב):
"וכתבתם - שתהא כְּתִיבָה תַּמָּה; שלא יכתוב אַלְפִין (=אותיות א') עַיְנִין (כאותיות ע'), עַיְּנִין אַלְפִין, ביתין כפין, כפין ביתין, גמין צדין, צדין גמין, דלתין רישין, רישין דלתין, היהין חיתין, חיתין היהין, ווין יודין, יודין ווין, זיינין נונין, נונין זיינין".
מנגנון בקרה קשוח מאוד הופעל לשמירה על אחידות הטקסט באמצעות קביעת הלכה לפיה כל ספר תורה שיש בו וְלוּ טעות קטנה, פסול לגמרי לשימוש עד שתתוקן הטעות שבו. תִּלֵּי תִּלִּים של הלכות נקבעו במרוצת הדורות שֶׁכָּל עִנְיָנָן כיצד יש לכתוב ספר תורה ומתי הספר נפסל כך שאסור לקרוא בו בציבור, אפילו בגלל טעות מזערית. אזהרות והלכות מחמירות אלו נוספו רק בשלב מאוחר יותר, החל מהמאות הראשונות לספירה, לאחר שכבר היו שיבושים רבים בספרי המקרא, כפי שניתן למצוא בטקסט המקראי כיום ויודגם בהמשך הפרק. ממגילות קומראן עולה כי בספרים רבים של ספרי התורה והנביאים היו הבדלים משמעותיים נוספים. כפי הניראה, עד תקופת שנותיו האחרונות ימי הבית השני היו עדיין חילופי גרסאות בחלק מהספרים ובעיית השיבושים היתה מוכרת. סוף ימי הבית השני היתה סופה של תקופת התגבשות נוסח המקרא, הוא הקרוי "נוסח המסורה". את בעיית השיבושים השונים פתרו לפי הכלל של "אחרי רבים להטות" כפי שפורט לעיל, בשער השני בספר, בפרק הדן בעריכת התורה. יש להזכיר שוב את הציטוט מהתלמוד (ירושלמי, תענית, ד, ב) "שלשה ספרים מצאו בעזרה ... באחד מצאו כתוב ... ובשניים כתיב ... וקיימו שניים וביטלו אחד".
- שעיקר פועלם החל ממאה הראשונה לספירה.
- תנ"ך האוניברסיטה העברית, תשנ"ח, עמ' 18-28. בהקשר זה יש להזכיר את דברי אמנון בזק "בעם ישראל היו קיימות שתי מסורות מרכזיות, שהוזכרו כבר בתלמוד בבבל ("מדינחאי") ובארץ ישראל ("מערבאי"), שנבדלו זו מזו באותיות, בניקוד, בטעמים ובחילופי קרי וכתיב. כך נוצרו 'המסורת הבבלית' ו'המסורת הטברינית', ששיקפו את ההבדלים שבין בבל לארץ ישראל. המסורת הטברנית, הנחשבת למדויקת יותר, היא זו שהתקבלה בסופו של דבר בעם ישראל, ודחתה את המסורה הבבלית"."כיום, ישנן מהדורות שונות של התנ"ך, המבוססות על כתבי יד שביניהם יש הבדלים קלים רבים...במהדורות התנ"ך השונות כיום יש כמאה הבדלים באותיות" (אמנון בזק, עד היום הזה, שאלות יסוד בלימוד תנ"ך, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב, 2013, עמ' 194, 209).