המקור הכהני- מעמד הכהנים
לאור חשיבות פולחן הקורבנות בטיהור הארץ והמקדש מהטומאה מתבררת חשיבות מעמד הכהונה לא רק בעיני העם אלא אף בקרב הכהנים עצמם. הכהנים בלבד הם אלו האמונים על המלאכה החשובה של סילוק הטומאה והשארת המרחב הציבורי טהור, ובעיקר מרחב המקדש. תפקידם נתפש כממלא צורך קיומי לקיום העם, כי רק כך יהוה ישאר בארץ ובקרב העם. ללא ספק, היצירה הספרותית הכהנית עומדת על אדני האמונה בדבר קיום עולם של טומאה וטהרה וסלידת האל מהטומאה. התפקיד שהוטל אם כן על הכהנים היה קריטי להמשך הישרדותו של העם. תפקיד הכהן חייב דיוק רב ללא כל סטייה מהוראות הפולחן. מכיוון שהטומאה כאמור, היתה מתנקזת למקדש, הרי שהמקדש נתפש לא רק כמקום קדוש אלא גם כמקור סכנה ממשי. הכהנים הם אלו שמסתכנים בהתמודדות עם הטומאה בכך שהיה מוטל עליהם להיכנס מפעם לפעם למקדש ולהיכל כדי לטהרם. אי ביצוע הקרבת הקורבנות בהתאם להוראות באופן מדוייק הטילה עליהם אחריות גדולה ביותר בהיותם האחראים לסילוק התמידי של הטומאה. כל פעולה פולחנית שאיננה "לפי הפרוטוקול" סיכנה את חייהם, כפי שהמסופר על נדב ואביהו בא ללמד. שני כהנים אלו מתו "על משמרתם" בשעה שהקריבו "אש זרה" ליהוה, כלומר, פולחן שלא היה מעוגן בטקסים המוכרים ולא צֻוּוּ לעשותם (וי' י א-ב):
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה".
הם מתו "לפני יהוה", בתוך המשכן. לא נאמר שיהוה הרג אותם, אלא ש"יצאה אש מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם". הקודש אם כן הוא גם מקום מסוכן, וזה המסר החשוב של הסיפור, כל חריגה מהכללים מביאה למוות.
גורם נוסף שתרם למעמדם הגבוה של הכוהנים היה היותם בעלי גישה לכתבי קודש שנשמרו בגנזך המקדשים. האסכולה הכוהנית הרחבה היתה האחראית להעלאת פרטי הפולחן על הכתב, כמו גם להיות שומרי הכתבים הקדושים בתקופה בה כתבים היו יקר המציאות. הנביא ירמיהו מכנה את הכהנים "תֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה" (יר' ב ח) "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהֹוָה/ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (הכהנים מובאים בתקבולת נרדפת לתופשי התורה), ולפי הנביא חגי, את התורה יש לבקש מפי הכהנים, בעידן בו טרם הומצא כל ממסד "רבני" או "רבנים" (חגי ב יא) "כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת, שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה". בנוסף, הכהנים שמשו בתפקיד שחרץ גורלות, כלומר שימשו כרופאים למחלות מסויימות (וי' יג ב) "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת ... וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים". אי ציות לכהנים גרר עונש מוות (דב' יז יב) "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן ... אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל". דברים ברוח זו כותב אלכסנדר רופא בסיפרו:
"בכל ימי בית ראשון היתה התורה נחלתם של הכהנים. הם שיננו את הלכותיה ולימדו על פיה את העם להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור (וי' י' 10-11; יחז' מ"ד 23). הם לא לימדו את התורה לעם, אלא השיבו על שאלותיהם בענייניה. ...התמורה, לדמוקרטיזציה של לימוד התורה חל בהדרגה. ראשיתה בחיבור ספר דברים במאה השביעית, ובמצוותו לקרוא את התורה באזני כל העם אחת לשבע שנים (דב' ל"א 9-13). ההמשך בא במעמד החגיגי של קריאת התורה בידי עזרא (נחמיה ח' 1-23), ועדיין לא היה בו, במעמד זה, יותר מאשר התרגשות, דבקות, בכי ושמחה...במאה החמישית הפכה התורה נחלת העם כולו הלכה למעשה"[1].
על הכהנים הוטלו הגבלות, איסורים ייחודיים כמו שמפורט בפרק כא בספר ויקרא כשמטרתם העיקרית שמירת קדושת הכהנים (וי' כאו) "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם". הכהנים היו חרדים לסטטוס החברתי הגבוה וכבודם עד כדי כך שאם בת כהן "זנתה", אחת דינה היה להישרף באש. עונש זה הוטל עליה מהסיבה שחיללה את כבוד בית אביה הכהן (וי' כא ט) "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". גם מדברי הנביא מלאכי ניתן ללמוד על מעמדם האידאלי של הכהנים, תוך שהוא משווה אותם לשומרי הידע התורני, המעבירים את הידע, והמשולים למַלְאֲכֵי יהוה (מלאכי ב, ז) "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת הוּא"[2].