אגדות אֵטִימוֹלוֹגִיּוֹת

אגדה אטימולוגית הנה אגדה שבאה להסביר משמעותו של שם כלשהו. אגדות אטימולוגיות היו נפוצות בישראל ובעולם העתיק, בעיקר כאשר שמות מסויימים של עמים, מקומות או אנשים חשובים היו לעיתים חסרי פשר ומקורם היה בשפה עתיקה. שמות אלו משכו את תשומת לב וביקשו הסבר, כפי שמנסח את הדברים הרמן גונקל:

"באגדות אטימולוגיות ניטעים שורשי הבלשנות. עם ישראל הקדום הקדיש מחשבה רבה למשמעותם של שמות העמים, ההרים, הבארות, הבמות והערים. הוא לא היה שווה נפש ביחסו לשמות הואיל והיה משוכנע שיש קשר בין הדברים לשמות הניתנים להם. במקרים רבים מן הנמנע היה למצוא את ההסבר הנכון, משום שהשמות בישראל, כמו גם אצל עמים אחרים, הם הנכס העתיק ביותר של השפה ומוצאם מעמים ששקעו, או מתקופה קדומה יותר של הלשון"^[1].

אגדות אטימולוגיות נוצרו לאחר שעם ישראל כבר היה יושב בארץ והיה צורך להסביר לו את מקורם של השמות, כמו גם את המנהגים, וזאת תוך "היתלות באילנות גבוהים", כלומר באמצעות סיפורים המספרים על ימי הקדם הרחוקים והנקשרים לעיתים ל"אבות" האומה.

כך לדוגמה לשם "בבל" ניתן הסבר "בלילת שפות" (בר' יא ט) "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ". המעניין בדוגמה זו שמקור המילה "בבל" כלל אינו בשפה העברית אלא בשפה האכדית ומשמעו "שער השמים"^[2]. דוגמה נוספת ניתן לראות בהסברים השונים שניתנו לשם העיר "באר שבע". על פי ההסבר האחד השם קשור למילה "שבועה", על שם השבועה שנשבעו אברהם ואבימלך זה לזה, תוך רמיזה גם ל"שבע" הכבשים שהיו שם (בר' כא כח-לא) "וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן... כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה ... עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם". על פי מסורת אֵטִימוֹלוֹגִית אחרת, ההסבר לשם באר שבע קשור לבאר שהיתה שם וששמה היה "שִׁבְעָה" (בר' כו לג) "וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה, עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה". שלושת ההסברים הללו לשם באר שבע (השבועה, שבע הכבשים או באר בשם שבעה) מהווים לא רק אגדות אטימולוגיות שונות אלא הם גם מהווים פולמוס סמוי בין מסורות שונות. עורך המקרא בתקופה מאוחרת יותר, מתוך כבוד למסורות הקדומות, השאירן זו בצד זו^[3].

דוגמה נוסף לסיפור אטימולוגי הינו ההסבר שניתן לשם "משה". על פי המסופר, בת פרעה העניקה למשה את שמו כי הוא "נמשה" מִמֵּי היאור. המילה "מֹשֶׁה" הוסברה ככזאת המבוססת על המילה "מְשִׁיתִהוּ" (שמ' ב י) "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ". הקושי שבהסבר זה נעוץ בכך שהוא מבוסס על השפה העברית, בדיוק כמו ההסבר לשם "בבל", ואין זה סביר שבת פרעה המצרית דיברה עברית. הַמְּסַפֵּר המקראי אינו מספר מה היה השם שניתן למשה על ידי הוריו שלו בזמן לידתו. סביר יותר שמקורו של השם "משה" מהמילה "מסס", שמשמעותו בשפה המצרית העתיקה "בן של". כך למשל השם "רעמסס" משמעו "בנו של האל "רע" (רע-מסס). וכך מנסח את הרעיון ישראל קנוהל:

"השם משה הוא שם מצרי למהדרין-"מסס" שפירושו ילד, או "זה שנולד ל...". הרבה פעמים, בעיקר אצל בני חצר המלוכה, הוא בא בצירוף שם של אלוהות. למשל, השם רעמסס הינה הבן של האל רע או זה שנולד לאל "רע" אל השמש. או שם אחר שהזכרנו, תחותמס, פרושו, זה שנולד לאל החוכמה תחות, וכן הלאה. לכן, העובדה שקוראים לו כך, בשם הזה, מעידה על הקשר התרבותי המצרי של משה בילדותו. אנו רואים שהשם משה מתועתק לפי נהגי ההגיה והתעתיק של התקופה הקדומה, אלה של המאות השלוש עשרה והשתים עשרה לפנה"ס (בה נהג החילוף של האות סמ"ך בשי"ן)"^[4].

יש לתת את הדעת לכך שחלק מהאגדות האטימולוגיות, הקרויות גם "מדרשי שם", אינן מבוססות על כללי הדקדוק וחוקי הלשון ולכן נהוג לכנות אותם במחקר בשם "אטימולוגיות עממיות". על אף שאגדות אלו אינן נכונות מהבחינה הלשונית או הדקדוקית, הן מתבססות על הצליל המשותף למילים או לקרבה בין אותיות המילים. כך לדוגמה, האגדה האטימולוגית מסבירה שהמקור המילה "אִשָּׁה" הינו מהמילה "איש" (בר' ב כג) "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". ואולם, מבחינה דקדוקית המילה "אשה" אינה מבוססת ואיננה קשורה במילה איש. שורש המילה "אִשָּׁה", עם הדגש באות ש', הינו א.נ.שׁ, והדגש באות ש' הנו בשל האות הנ' שבשורש "א.נ.ש" שנבלעה). אמנם מהבחינה הדקדוקית מקור השם "אשה" במילה "אנוש" ולא "איש", ההסבר המקראי קושר את מקור השם ב"איש" בגלל הקירבה הגדולה שבצליל האותיות. וכך מתאר יאיר זקוביץ את תפקיד האגדות האטימולוגיות ככלי "מדרשי" הנותן פרשנות יצירתית לשמות:

"ניתן להצביע על תופעת מדרשי המילים, בין גלויים ובין סמויים, המלמדת אף היא על תהליך פרשני. ודוגמה ראשונה מדברי אדם (בר' ב כג) "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". גם מדרש המילה "מָן" הוא ממדרשי השם הגלויים, אף שקיימת הפרדה בין מדרש המילה (שמות טז, טו) "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא", לבין הקריאה בשם (שמ' טז לא) "וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן"^[5].

פרופ' יאירה אמית מביאה דוגמה נוספת הקשורה בשם "יְרֻבַּעַל" שקיבל פרשנות אטימולוגית עממית בעוד שהפירוש האמיתי של השם "יְרֻבַּעַל" שונה מההסבר המקראי:

"יְרֻבַּעַל- שם תיאופורי שמפאר את הבעל, ודומה לו: ירושלים, ירואל. פירוש הרכיב 'ירו'- להקים או לייסד ומשמעות הצירוף: הבעל מקים, מייסד. מדרש השם (שופ' ו לב) "יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל" הוא אטימולוגיה עממית, המתבססת על קשרי צליל ואסוציאציה, הנוטלת מן השם את משמעותו המקורית ומעניקה לו משמעות התואמת את צרכי הסיפור. כך, במקום שהשם יציין תכונה של הבעל, הוא רומז לאירוע חד פעמי של מאבק גדעון בבעל"^[6].

דוגמה נוספת לאגדה אטימולוגית המסבירה באופן סמוי את מקור המילה "שַּׁבָּת". בספר בראשית לא מוזכרת כלל המילה שבת, אלא במקומה מופיע השם "היום השביעי" (בר' ב ב-ג) "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי... וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי". יחד עם זאת המילה "שבת" נירמזת כשם פעולה שעשה האל ביום השביעי (בר' ב ג) "כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ". ללא ספק ניסוח זה נובע מתוך כוונה ברורה לתת "מדרש שם" (מהסוג הסמוי, שאינו אומר במפורש) למילה "שבת" ככזה הקשור בשביתת האל ממלאכה. סביר להניח שמדרש שם זה הקושר את ה"שבת" ל"שביתה" מלאכה נוצר בעקבות כך שמקור המילה "שַּׁבָּת" כלל אינו בעברית אלא במילה "שבתו" או "ספאטו"("Sapattum") המוכרת היטב מהשפות השמיות האחרות. המילה "Sapattum" התגלגלה לשפה העברית והיה צוך ליתן הסבר למשמעות המילה התואם את ייחודיותה בתרבות הישראלית^[7].

כאן יש להעיר, וזו השערה שלי בלבד, שבגלל שמקור המילה אינו בעברית, המקרא מתייחס למילה זו כאל זכר ונקבה בחוסר עקביות, כמו לדוגמה (יר' יז כד) "וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת (כתיב) בה (קרי) בּוֹ כָּל מְלָאכָה, וכן (וי' טז לא) "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם", לעומת (וי' כג לב) "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם"^[8].

להלן מספר דוגמאות לאגדות אטימולוגיות, מדרשי שם גלויים או סמויים:

המילה "אדם" קשורה במילה אדמה (בר' ב ז) "הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה".

מקור השם "חוה" מוצג כנגזר מהמילה "חי" (בר' ג כ) "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי"^[9].

ההסבר שניתן ל"קַיִן" הינו במילה קְנִיָּה (במשמעות "עשיה" או "קניין") כפי שמסופר (בר' ד א) "וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהֹוָה". במקומות אחרים במקרא המילה "קין" נקשרת בשבט בשם "חבר הקיני" ובנחושת כפי שניתן לראות בפסוק (שמ"ב כא טז) "וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת" וכן (במ' כד כא) "וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ", יתכן שהכוונה לרמז על הפקת המתכת מהסלעים.

מקור השם נח במילה נחמה (בר' ה כט) "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ". המדובר גם פה בהסברים מסוג אטימולוגיה עממית.

גם שם האל "יהוה" עורר את השאלה לפשר משמעותו. האטימולוגיה העממית פירשה את השם במשמעות של "הויה", כלומר נוכחות וקיום בהווה ובעתיד (שמ' ג יד-טו) "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם...יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם ... זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם". על פי זה, יהוה משמע "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", או "אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי"^[10]. המדובר באגדה אטימולוגית שמטרתה לתת "מדרש שם" סמוי. כך גם ניתן לראות באגדה אחרת בה משה מאיים על פרעה (שמ' ט ב-ג) "כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם, הִנֵּה יַד יְהֹוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד". יְהֹוָה הוֹיָה, הן אותן האותיות, יהוה הוֹיָה במקנה, כלומר ידו של יהוה תהיה במקנה כדי להזיק לו. גם במקרה זה ניראה כי המקור לשם "יהוה" קדום עוד הרבה יותר לכתיבת מקרא. על פי ממצאים ארכאולוגיים השם "יהו" מוכר בכתבים עתיקים ממדבריות הדרום. ברשימה טופוגרפית מימי השליט המצרי אמנחותפ השלישי Amenhotep III, שנמצאה במקדש בסולב שבנוביה, נזכרים ששה אזורים שונים בדרום ובהם "ארץ השסו יהו", "שסו שעיר" וכן מוזכרת ארץ "שסו יהו"). כלומר המדובר בשמה של אלוהות קדומה ללא קשר לשפה העברית, ואחד ההסברים שניתן לשם זה קשר למילה "קנאה"^[11].

ההסבר לשם חבל הארץ "שֵׂעִיר" בו התגוררו האדומים הינו "שעירותו" של עשו שהיה האב הקדמון של קבוצה זו (בר' כה כה) "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו", וכן (בר' כז יא) "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק".

ההסבר לשם שמואל הינו "לשאול" או "שאילה" (שמ"א א כ) "וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיהֹוָה שְׁאִלְתִּיו". הסבר זה תואם יותר את השם "שָׁאוּל", ויתכן וזו משמעותו המקורית של שם זה.

ההסבר לשם הבאר "בְּאֵר לַחַי רֹאִי" קשור לראיית הגר את האל והישארותה בחיים לאחר ראייה זו כפי שמסופר על הגר (בר' טז יג-יד) "וַתִּקְרָא שֵׁם יְהֹוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי, עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי, הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד".

מקום בשם "צוֹעַר" קשור במילה "מִצְעָר" המופיעה בסיפור הימלטות לוט מסדום (בר' יט כ-כא) "הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי... עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר".

הפירוש לשם "אברהם" הינו "אב המון גויים" (בר' יז ה) "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". יתכן גם פה כי השם אברהם/ אברם קדום הרבה יותר לסיפור המקראי^[12].

מקור השם "לוי" מוסבר בהתלוותו של יעקב ללאה (בר' כט לד) "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי".

מקור שם המקום גַּלְעֵד (ואולי רומז לגלעד) הינו בגל אבנים ששמשו כעדות לשבועת יעקב ולבן שנשבעו לזה, המודבר אם כן בהלחם של שתי מילים "גל" (אבנים) ו"עד" (בר' לא מו-מח) "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל...וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד".

מקור שם המקום "סוכות" בסוכות שעשה יעקב למקנה שברשותו (בר' לג יז) "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת".

שמו של מקום בשם "מָרָה" נקשר במים המרים שנתקלו בהם בני ישראל בנדודיהם (שמ' טו כג) "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה".

מקור השם "רָמַת לֶחִי" נקשר בלחי טריה של חמור בה הכה שמשון אלף איש (שופ' טו טו-יז) "וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ, וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא רָמַת לֶחִי".