עריכת ההיסטוריה הישראלית ברוח האסכולה הדויטרונומיסטית

עמדנו על כך שהמקור הדוייטרונומיסטי (שברוח ספר דברים) הינו בעל החשיבות התאולוגית הגדולה יותר המשקפת תפישת עולם חדשה ונבדלת משאר המקורות הקדומים יותר. הכרת חשיבותו של מקור זה הכרחית לא רק לצורך הבנת התפתחותה של התיאולוגיה הישראלית לקראת סוף ימי הבית הראשון אלא גם לצורך הבנת אופן עריכת שאר ספרי התנ"ך, בעיקר הכוונה לספרי "נביאים ראשונים", שנערכו ברוח ספר דברים, עריכה הקרויה במחקר "העריכה הדויטרונומיסטית" (או "הדברימית"). ניראה כי השלמתה של עריכה זו היא המאוחרת יותר בציר הזמן המקראי ויש להכיר תחילה את הרקע ההיסטורי להיווצרותה.

זמן לא רב לאחר המהפכה הדוייטרונומיסטית שהתרחשה סביב שנת 622 לפנה״ס, בימי המלך יאשיהו מלך יהודה, חרבה ממלכת יהודה בשנת בשנת 586 לפנה"ס על ידי הממלכה הבבלית. המהפכה התיאולוגית הכבירה התרחשה רק 36 שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון. זמן לא רב כל כך אחר כך נפלה גם ממלכת בבל ובמקומה עלתה ממלכת פרס, בשנת 560 לפנה"ס לערך. הגולים מיהודה כבר הספיקו להתיישב בערים והקימו קהילות שונות בגולה, התערו במקום בו חיו ואף הצליחו להגיע לחיי רווחה תחת השלטון הפרסי.

באותה העת התעורר הצורך לאסוף את פיסות ההיסטוריה הכתובות ולאגדם כספר היסטורי-תאולוגי ("היסטוריוגרפי"). התעורר גם הצורך התיאולוגי בקרב העם להסביר את החורבן הלאומי, שהיה בגדר אסון בלתי ניתן לתיאור. כמו כן התעורר הצורך להעלות על הכתב בצורה מסודרת את כל קורות העם, מראשיתו ועד גְּלוֹתוֹ מעל אדמתו. חשיבותו של הצורך התיאולוגי נסב סביב הדרישה של העם לקבל הסבר ל"כשלונו" של האל להגן על עמו, כמו גם הרצון להבין את המהלך ההיסטורי הזה שסופו חורבן והגלייה. מאז החורבן נביאים שונים עודדו את רוחו של העם, בעיקר יחזקאל ו"ישעיהו השני" ו"ישעיהו השלישי" (כינוי לפרקים שבספר החל מפרק מ' ועד לסוף הספר, עליו יורחב בפרק נפרד). אנשי האסכולה הדויטרונומיסטית, שכעת מָשְׁלוּ בַּכִּפָּה, החלו במפעל איסוף הטקסטים המקראיים המקודשים שנכתבו בימי הבית הראשון ושנותרו כשריד אחרון לימי הזוהר בו העם חי על אדמתו בזמן קיומן של הממלכות ישראל ויהודה.

פעולות האיסוף, הכתיבה ועריכה הראשוניים החלו הרבה קודם לחורבן, בקרב החוגים השונים והסופרים שעסקו בכתיבה, אלא שכעת לא היה עוד מדובר במסורות נפרדות של מקדשים שונים ברחבי הארץ. המדובר כעת בעם שחי בגולה, עם קהילות חדשות ממקומות שונים בארץ, והנהגה כללית חדשה, המשתייכות לשתי אסכולות דומיננטיות, הדויטרונומיסטית והכהנית.

פעולת העריכה של האסכולה הדויטרונומיסטית השפיעה רבות על חלקים נרחבים של הפרקים ההיסטוריוגרפיים שבתנ"ך, המכונים "נביאים ראשונים" (הספרים יהושע, שופטים, שמואל ומלכים). המדובר בספרים שנועדו לספר את ההיסטוריה של העם, החל מכיבוש הארץ בספר יהושע, דרך "השופטים" (המושלים) המקומיים המתוארים בספר שופטים, וכלה בתקופת המלוכה, מלכי ישראל ויהודה (בספרים שמואל ומלכים). ספרים אלו היו תחילה אסופות של סיפורים שונים שמקורם היה בספרים עתיקים יותר שקדמו לזמן העריכה, ספרים כמו (מל"א יד יט) "סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל", וכמו (מל"א יד כט) "סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה". סיפורים וספרים אלו נאספו ואוגדו לרצף עלילתי אחד תחת תפישה דתית אחת, היא תפישת ספר דברים שראתה במהלך ההיסטורי סדרה של אירועים המשקפת את הנהגת האל את עמו בהתאם לחטאי העם כלפיו. האסכולה הדויטרונומיסטית ראתה באלילות ובכל פולחן יהוה שמחוץ לירושלים חטא חמור ביותר שהביא לבסוף לחורבן הנורא. העורך הדויטרונומיסטי מביע לאורך כל הספרים ההיסטוריוגראפיים את ביקורתו על כל התנהגות החורגת מהציווי בדבר "ייחוד הפולחן" ואיסור הפולחן האלילי.

הערותיו של העורך חוזרות ומדגישות את חטאי המלכים והעם כמו לדוגמה (מל"ב י לא) "לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל", כשהכוונה למקדש הישראלי בבית אל שהיה בו עגל זהב במשך מאות שנים מימי ירבעם ועד לחורבן ישראל. בנוסף, ניתן למצוא הערות המגנות את פולחן הבמות שמחוץ לירושלים (מל"ב יב ד) "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת", והערות נוספות המתייחסות באופן כללי לאלילות שליוותה את העם כמעט לכל אורך ימי הבית הראשון החל מתקופת השופטים (שופ' י ו) "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהֹוָה וְלֹא עֲבָדוּהוּ", ועד אחרית ימי הבית הראשון ערב המהפכה הדויטרונומיסטית (מל"ב כג ו) "וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהֹוָה ...וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהֹוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה, וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ". גם הנביא יחזקאל, השייך לאסכולת הכהונה מזכיר רבות את חטאי האלילות ממש בסוף ימי הבית הראשון (יח' ח טז) "וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית יְהֹוָה הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְהֹוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְהֹוָה וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ".

פעולת העריכה זו נמשכה עשרות שנים אחרי חורבן יהודה, עמוק אל תוך ימי הבית השני בתקופה הפרסית. עורכי הספרים נאלצו להתמודד עם שאלת "הצדק האלוהי" שבהנהגת ההיסטוריה ושאלת השאלות שהטרידה את ההנהגה היתה הכיצד זה שעם ישראל, העם הנבחר, "עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם", מוצא את עצמו גולה מארצו החרבה.