איסור על כל פולחן אלילי

מהפכת ספר דברים אינה עוסקת רק בשינוי פולחן הקשורים בפולחן יהוה, אלא עוסקת באיסור על הפולחן האלילי שהיה מתקיים במקביל לפולחן יהוה. בעיני חלקים רבים חוגים מסויימים לא היה נחשב הדבר כחטא לעבוד אלים אחרים במקביל לעבודת יהוה. הרעיון שפולחן יהוה דרש "בלעדיות" לא תמיד היה מקובל בעם ובכהונה. עד למהפכת ספר דברים, שהוא בגדר "מונותאיזם צרוף", כלומר, אמונה באל אחד שאין בלתו, אדם יכל היה לקיים במקביל לפולחן יהוה גם פולחן לאלים השונים בהתאם לצרכיו השונים. מכיוון שלכל אל יוחס "כוח ייחודי משלו", הרי שהסגידה לכולם בעת ובעונה אחת נראתה הגיונית, כפי שיורחב על כך בפרק נפרד. לכל אל היתה ה"מומחיות" הייחודית לו, והפניה לאלים השונים נעשתה בהתאם לצרכים השונים, כפי שהדבר עד היום בתרבויות אליליות עד ימים אלו. האלים שנעבדו בו זמנית ליהוה היו בעיקר האל "בעל" שהיה אחראי על הגשם והסערות, האלה עשתורת שהיתה אלת הפריון, וכן ו"צבא השמים".

כדי להמחיש עד כמה נפוץ היה הפולחן האלילי במקביל לפולחן ב"בית יהוה" וב"בית אל", ניתן לראות בתיאור בית יהוה עצמו שנהגו בו פולחנים אליליים עד למציאת ספר התורה בימי המלך יאשיהו (מל"ב כג ד) "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ ...לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהֹוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה^[1] וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם". "צְבָא הַשָּׁמָיִם" משמעו השמש הירח וכוכבי השמים שלהם יוחסו כוחות אלוהיים והיה להם ייצוג פיסולי בבית יהוה. האלילות לא רק היתה במרחב החיצוני למקדש ברחבי הארץ, במקומות שיוחדו לה, אלא היא היתה גם משולבת בפולחן יהוה במקדש, בתוך היכל בית יהוה. אין המדובר במצב חדש. כבר בימי שלמה נבנו אתרי פולחן בירושלים לאלים אחרים (מל"ב כג יג) "אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם". עבודת אלים של עמים אחרים כמו אלוהי מואב ועמון נועדה "לפייס" אותם ולמנוע מלחמות.

מלכי יהודה הציבו "סוסים", "מרכבות שמש", סוגי פולחן שונים, ואף מזבח נוסף על גג המקדש, הקרוי "גג עליית אחז", שהיה כניראה פולחן בהשפעת ממלכת ארם (מל"ב כג יא-יב) "הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית יְהֹוָה אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ... וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה". אם לא די בכך, עד למציאת הספר התקיים גם פולחן האכזרי של קורבן אדם ל"מולך" בעת מצוקה, כפי שמתאר זאת הנביא יחזקאל (כג לט) "וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ, וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי", כלומר אחרי פולחן המולך לא היתה מניעה מצדם לבוא למקדש יהוה (על פולחן המולך יורחב בפרק נפרד).

בנוסף היו באזור המקדשים גם "בָּתֵּי קְּדֵשִׁים", והכוונה לסוג של זנות שהאתנן שלה הובא כתרומה למקדש===קדרי).

ידועים דברי הנביא אליהו המוחה על כך שהעם סוגד לבעלים וליהוה בעת ובעונה אחת (מל"א יח כא) "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר, עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְהֹוָה הָאֱלֹהִים, לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו". כוונת הנביא במילים "פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" הינה צועדים בו זמנית על שני ענפי העץ. כדי לשכנע שליהוה ישנן אותן התכונותיו של "בעל", אל הגשם והסערה, פוקד הנביא אליהו על בצורת, עצירת הגשמים בשם יהוה (מל"א יז א) "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב, חַי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי". רק לאחר שהעם הכיר ביהוה כאלוהים, ירד גשם ובכך הוכח כי לא הבעל הוא אל הסערה והגשם אלא יהוה (מל"א יח לט-מה) "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים... וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל".

מכל האמור עולה כי הפולחן שנהג עד לפרסום ספר דברים כלל פולחנים לאלים אחרים במקביל ובנוסף לפולחן יהוה והדבר נחשב ללגטימי.