שלב ראשון - פרשנות חז"ל ועקרונותיה

נדמה שחקר המקרא ראשיתו כבר בימי חז"ל. כמו בכל ענף מדעי, כל דור של חוקרים יושב על כתפיהם הגדולות של הדור הקודם שפרץ וסלל דרך עבורו, הן בחשיבה המקורית והן באיסוף המידע. ניתן לזהות פרשנות ביקורתית למקרא, במידה מוגבלת מטבע הדברים, החל מתקופת חז"ל כפי שניתן לראות בסוגיית זהות כותבי ספרי המקרא, כשלעיתים דעתם סותרת את הכתוב בפסוקי התנ"ך. נצא כעת למסע ארוך ומרתק הסוקר את עיקרי תולדות חקר המקרא, תוך התייחסות לציוני הדרך החשובים.

כאמור, לחלק מהחכמים היתה דעה שניתן להגדירה כ"ביקורתית" במידה זו או אחרת בכך שלא היתה היתה כל מניעה מצדם לקבוע כי בטקסט המקראי נפלו שגגות. כך לדוגמה ניתן לראות בשאלת מועד חורבן בית המקדש. על פי הכתוב האחד היה זה בשביעי לחודש (מל"ב כה ח-ט) "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ... בָּא נְבוּזַרְאֲדָן...וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהֹוָה", ואילו על פי האחר היה זה "בעשור לחודש" (יר' נב יב) "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ ... בָּא נְבוּזַרְאֲדָן ...וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהֹוָה". על סתירה זו נאמר בתלמוד (תענית כט ע"א) "אי אפשר לומר בשבעה - שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור - שהרי כבר נאמר בשבעה...והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי (=אם) הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי". במדרש מאוחר אף נקבע כי האמור במקרא נובע מ"קלקול חשבונות" (ילקוט שמעוני מלכים ב, רמז רמט) "כתיב (ירמיהו לט) בתשעה לחדש הובקעה העיר, אמר רבי תנחום בר חנילאי קילקול חשבונות יש כאן"^[1]. לשיטתם, הפסוק המקראי טועה ונובע מחישוב מוטעה של התאריכים.נראה כי הדבר החשוב בתפישת חז"ל היתה הדעה שניתן להפריד בין זמן יצירת החיבור עצמו, לבין זמן העלאתו על הכתב. לשיטתם, האל כתב את ארבעת חומשי התורה הראשונים, בראשית, שמות ויקרא ובמדבר, ואילו החומש החמישי, ספר דברים, נכתב על ידי משה רבנו ("משה כתב ספרו"). כמו כן, לשיטתם, שלושה פרקים שבתורה שבספר במדבר העוסקים בפרשת בלעם נכתבו על ידי משה רבנו, ואף ספר איוב, שמחברו אינו מצויין בתנ"ך, וזה לשון התלמוד (בבלי, בבא בתרא יד ע"ב):

"ומי כתבן? משה כתב ספרו (=ספר דברים) ופרשת בלעם ואיוב; יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה; שמואל כתב ספרו ושופטים ורות; דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים: ע"י אדם הראשון, על ידי מלכי צדק, ועל ידי אברהם, וע"י משה, ועל ידי הימן, וע"י ידותון, ועל ידי אסף, ועל ידי שלשה בני קרח; ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות (=מגילת איכה); חזקיה וסיעתו כתבו (ימש"ק סימן בראשי תיבות) ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת; אנשי כנסת הגדולה כתבו (קנד"ג סימן בראשי תיבות) יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר; עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו (=לתקופתו שלו)"^[2].

גישה דומה דיתן לראות בקביעתם של חז"ל אודות מחברי הספרים "שיר השירים" ו"משלי", המיוחסים במקרא במפורש לשלמה (שה"ש א א) "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה", (משלי א א) "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל", מבלי לציין כי אדם אחר העלה אותם על הכתב. לדעת חז"ל, הספרים שיצר שלמה הועלו על הכתב רק בתקופה מאוד על ידי המלך חזקיה "וסיעתו"^[3]. באופן זה חז"ל יצרו הפרדה בין זמן יצירת הספר לבין זמן העלתו על הכתב בשלב מאוחר יותר. החל מימי הביניים, התפשטה האמונה כי האל הוא זה שכתב את כל חמשת החומשים שבתורה, כולל את ספר דברים ופרשת בלעם שכתיבתם יוחסה למשה^[4]. יחד עם זאת לדעת חז"ל חלק מספרי התנ"ך לא נכתבו "ברוח הקודש", כמו למשל ספר קהלת שהוא לדעתם פרי חכמת שלמה עצמו ולא "רוח הקודש" (תוספתא, ידים, ב, יד) "קהלת... מחכמתו של שלמה"^[5], כך גם לגבי מגילת אסתר (מגילה ז ע"א) "אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה".דוגמה נוספת לפרשנות ביקורתית בקרב חז"ל ניתן לראות ביחסם לשאלה מתי נכתב ספר משלי המיוחס בספר עצמו לשלמה. ישנו רמז במדרש תהלים כי הספר נכתב בתקופת בית שני תחת שלטון יווני, בשעה שהשפה היוונית החלה רווחת בארץ, מאות שנים לאחר תקופת שלמה. המדרש התלבט במשמעות צירוף המילים (משלי ל ט) "וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי". פרשנות חז"ל למילה "וְתָפַשְׂתִּי" הינה "ועזבתי", כלומר עזיבת האל. פירוש זה נעשה על פי משמעות המילה ביוונית, חז"ל פנו לשפה היוונית כדי להבין מילה שבספר משלי^[6]. יתכן ועצם ההיעזרות ביוונית לצורך פירוש מילה בספר משלי נובעת מהבנת הקשר שבין זמן כתיבת הספר לזמן השלטון היווני.חקר המקרא המודרני יוצא מתוך נקודת מוצא טבעית לפיה כשם שכל הטקסטים שבעולם נוצרו על ידי בני אדם, כך גם כל ספרי המקרא. חוקרי המקרא לא ראו בתורה קורפוס^[7] שמקורו אלוהי או נוצר בהשראה אלוהית ("ברוח הקודש"), אלא שכולו טקסט אנושי, מראשיתו ועד סופו, המורכב מיחידות ספרותיות שונות, בעלות משמעויות נבדלות שאינן מחוייבות זו לזו ולעיתים אף אינן מכירות זו את זו, וממילא סותרות זו את זו. נקודת מוצא זו הביאה בהיכרח לתגליות מדעיות בחקר התנ"ך.המחקר המודרני חשף את האסכולות התאולוגיות, את אותם בתי יוצר שעסקו בכתיבת הטקסטים המקראיים המגוונים, כמו גם את הפולמוסים הקיימים ביניהם והסיבות להם, ומה ניתן היה ללמוד מהם אודותם. כך גם בנוגע לסתירות שבתנ"ך שמחקר אינן נתפשות כ"קושי תאולוגי" אותו צריך לתרץ ולפרשן, אלא הן מהוות כלי מחקרי מובהק לחשיפת הדעות השונות שרווחו בקרב הקבוצות השונות בעם, כפי שמנסח את הדברים ברוך יעקב שורץ:

"משעה שהאירה שמש ההשכלה על מערב אירופה, והפרשנים הפסיקו להסביר על דרך הדרש והאליגוריה את המתחים שבין החוקים במקומות שונים בתורה, הבינו שההבדלים מלמדים על פי פשוטם שכל קובץ חוקים הוא מעשה ידיו של מחוקק אחר^[8]".

אם נרצה לשרטט את הקווים העיקריים המבדילים בין המחקר הביקורתי הפרשנות המסורתית נוכל להצביע על העיקרים הבאים: המחקר רואה במקרא טקסט שכולו מעשה ידי אדם, בעוד הפרשנות המסורתית רואה בו דברי אלוהים. המחקר רואה במקרא טקסט שנוצר על רקע תרבותי מסויים, הפרשנות המסורתית רואה בו טקסט אלוהי "על זמני". המחקר רואה בסיפורי המקרא מבוססים רק בחלקם על עובדות היסטוריות, הפרשנות המסורתית רואה אותם מבוססים כולם על עובדות היסטוריות. המחקר מנסה לשחזר את הנוסח הקדום של המקרא, הפרשנות המסורתית מסתפקת בנוסח המסורה, הוא הנוסח הסופי. המחקר רואה את השׁוֹנוּת והמחלוקות בין טקסטים שונים במקרא, הפרשנות המסורתית מחפשת הרמוניה והתאמה בין חלקי התורה. המחקר מנסה לברר מה המקרא אמר בעבר לקורא בעת הקדומה, הפרשנות המסורתית מנסה לברר מה המקרא אמור לומר לקורא המודרני כמסר נצחי. המחקר המודרני מבוסס על חופש פרשני וידע מצטבר, הפרשנות המסורתית מוגבלת לנקודת מוצא הכפופה לסמכותם של פרשנים קדומים ברוח חז"ל בעוד המחקר רואה במקרא ספר חשוב, הפרשנות המסורתית רואה בו ספר קדוש (להרחבה בנושא ראה בפרק "פרשנות ביקורת המקרא מול פרשנות המסורת הדתית").