סיכום ביניים
בפרקים הקודמים סקרנו את ציוני הדרך העיקריים בהתפתחות חקר המקרא, החל בתלמוד בדבר זהות כותבי ספרי המקרא, דרך אברהם אבן עזרא פרשן המקרא ופירסום תוכנו של הסוד אותו הזכיר בפירושיו במקומות שונים על ידי ברוך שפינוזה, הסוד לפיו התורה נכתבה הרבה לאחר ימי משה. כמו כן הצבענו על חלק מהכפילויות בסיפורי בראשית, וההבדלים שביניהם. סיפורי המקורות שונים בשמות האל המופיעות בהם, חלוקים על הגירסאות השונות שבסיפורים ולעיתים במשמעות של כל כל סיפור. הזכרנו את הפולמוסים שביניהם בשאלה מתי התגלה האל בשמו יהוה, כבר בתחילת ימי האנושות או שמא רק ביציאת מצרים, מה המשמעות של סיפור המבול והסיבות לו, וכיצד נתפשת האלוהות במקורות השונים. מכל האמור התבררה המסקנה כי התורה כוללת בתוכה ארבע תעודות נפרדות ועצמאיות שנארגו לטקסט אחד רציף. כאשר מפרידים בין המקורות האלוהיסטי והיהויסטי מבחינים ברצף סיפורים שלמים, עצמאיים ורצופים, שמקבילים במידה רבה האחד לשני, וכי המקור (D) כולל שילוב של כולם, בשינויים הייחודים לו. עריכת סיפורי המקרא לספר אחד "עירבבה" את הסיפורים השונים והציגה אותם בסדר חדש על פי שיקולי העריכה. הסיפורים פוצלו ופוזרו לפי סידרם הכרונולוגי[1].
ניראה כי רק "השערת התעודות" נותנת פיתרון מקיף אחד שמסביר את קיומן של הסתירות והכפילויות, ללא היזקקות להסברים נקודתיים בסגנון "מדרשי", המוציא מקרא מידי פשוטו, תוך התעלמות מתופעות טקסטואליות החוזרות ונשנות בספרי המקרא[2]. השערת התעודות אינה בגדר "מדע מדוייק", וכמו בתחומי מדע שונים ישנן השגות וחילוקי דעות שונים בנוגע לטיבו של כל מקור, בית היוצר שלו, זמן כתיבתו[3] ועוד אבל אין עוררין כי המדובר במקורות שונים שנארגו יחד לספר אחד, ספר התורה והם הבסיס העיקרי לקיומן של סתירות ולכפילויות בתורה (עליהן יורחב בפרקים נפרדים בהמשך).
- להרחבה ראה אלכסנדר רופא, "מבוא לספרות המקרא", ירושלים, כרמל, תשס"ו, בפרק "השערת התעודות: זיהוי התעודות ואפיונן".
- לעניין הגישה לפרשנות המקרא על דרך ה"דרש" רק דברי יאירה אמית בספרה, "אינני מעוניינת שקורא ספר זה יחשוב שאני מתנגדת לפרשנות על דרך הדרש. מי אני שאסתייג מזרם תרבותי כה יצירתי, עשיר ומעמיק, המסייע לקרב כתובים רחוקים, תורם להבנת דורות של קוראים, ומשרת גם פרשנים של ספרות מאוחרת. הסתייגותי בהקשר זה נובעת משום ששיטה פרשנית זו אינה עולה בקנה אחד עם הניסיון לגלות פולמוסים סמויים" (יאירה אמית, גלוי ונסתר במקרא, פולמוסים גלויים עקיפים ובעיקר סמויים, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2003, עמ' 107).
- "השערת התעודות בניסוחה הקלאסי, שמשלה בכיפה בחקר המקרא בסוף מאה י"ט ובחלק ניכר ממאה כ', דגלה בהנחה כי בתורה משוקעים ארבעה מקורות ספרותיים: ס"י (J), ס"א (E), ס"כ (P) וס"ד (D). כל אחד מן המקורות הללו מספר סיפור רצוף, עצמאי ונפרד ממשנהו בלשונו ובסגנונו. אולם בעשורים האחרונים ערערו רבים על יסודות השיטה, ולצדה עלו והתבססו גישות חדשות כגון 'שיטת תולדות המסורות' או 'שיטת הגושים'. אף על פי כן, שניים מיסודות שיטת התעודות עדיין תקפים ומשמשים בסיס גם להצעות חדשות: היסוד הראשון הוא ההבחנה בתורה בין רובד כהני (P) לבין רובד לא כהני (non-P), והשני הוא ההכרה כי הרובד העיקרי בספר דברים הוא חיבור נפרד העומד ברשות עצמו, ולכן נחשב מקור לכשעצמו (D)" (גיא דרשן, אַחַר המבול, סיפורי מוצא במקרא ובאגן הים התיכון המזרחי, מוסד ביאליק, ירושלים, תשע"ז, עמ' 15).