פרשנות ביקורת המקרא מול הפרשנות המסורתית-דתית
המונח "ביקורת המקרא" יוצר אצל חלק מהאנשים את הרושם המוטעה שהמדובר בסוג של "העברת ביקורת על המקרא". חשוב אפוא להדגיש כי משמעותו של מונח זה הנה שימוש בתובנות אנושיות על הטקסט המקראי. במילים אחרות, קריאה "ביקורתית" של המקרא משמעה החופש לשאול שאלות יסודיות ללא כל הנחות "אקסיומטיות" מראש, ולתת את התשובות ללא חשש כלשהו.
לחקר המקרא ישנן השלכות רבות על מישור האמוני- דתי בקרב מי שמאמין ב"אלוהיותו" של הטקסט המקראי, כלומר היותו טקסט שנכתב על ידי האל או ברוחו. שאלות היסוד הינן כמובן כיצד, היכן ומדוע נוצר הטקסט המקראי? מהם תפישות העולם השונות "המתרוצצות בקרבו"? לאיזה סוג של ספרות שייך כל ספר מספרי המקרא, או כל חלק ממנו, ועוד.
המחוייבות של חקר המקרא הינה לאמת ההגיונית העולה מהמחקר, ומחוייבות לתשובות המתבקשות, גם אם הם סותרות פרשנויות קודמות. בבסיס ביקורת המקרא עומדת נקודת המוצא כי אין "הנחות יסוד" או אקסיומות שעל בסיסן יש לתת את התשובות לשאלות. המחקר המדעי, מעצם טיבו, זוכה לחופש מוחלט ומסתייג באופן עקרוני מכל תפישות עולם המגבילות אותו. כנגד זה, הפרשנות המסורתית-דתית רואה כהנחת היסוד בפרשנותה, שהכתבים אלוהיים ומשום כך כל פרשנות חייבת להתאים אך ורק להנחת היסוד הזאת ולהרמוניה בין הכתובים.
זה מאות שנים עוסקים פרשנים מסורתיים בלימוד המקרא ובניסיונות לפרש את אותו בדרכים שונות ומגוונות: לא רק "פשוטו של מקרא", אלא גם מדרשים ש"דורשים" את הכתוב למחוזות רחוקים ומגוונים הכוללים אף פרשנויות ומדרשים מעולם המיסטיקה וה"קבלה" תוך ניסיון למצוא עוגן לרעיונותיהם בפסוקים שונים מהמקרא. יחד עם זאת יש לזכור כי מעולם לא נעשתה על ידי פרשנים מסורתיים אלו פרשנות ביקורתית המעיזה לשאול את השאלה מי באמת כתב את התורה והאם אפשר לבחון את האפשרות שמא המקרא הנו יצירה אנושית של "מבקשי האל", אך היא עצמה אינה "אלוהית". שאלה זו נחשבת בחוגים אמוניים כ"כפירה בעיקר", וכל פרשנות השוללת את אלוהיות המקרא בכלל והתורה בפרט, נחשבת לחטא כבד ביותר. פרשני המקרא לדורותיהם, בהמשך לפרשנות חז"ל, היו בעצם כבולים לאותה אקסיומה, שאסור להרהר אחריה, בדבר "אלוהיותו" של התנ"ך, ואקסיומה זו היא זו שמנעה מהם חשיבה החופשית ואת האפשרות הממשית לחקור את המקרא ולהעלות גישות פרשניות הסותרות אקסיומה זו. ספר התורה נחשב בעיניהם "מעשה ידי אלוהים", וּמִמֵּילָא אסור בתכלית האיסור היה "להרהר אחרי" אקסיומה זאת, ואף לא לנסות לערער על אמיתותה.
מרגע שהטקסט נחשב ל"אלוהי", הרי שנשללת האפשרות מהפרשן האפשרות לבדוק את התהליכים האנושים שהיוו את בסיס כתיבת המקרא. כמו כן, הפרשנים לא יכלו להסיק כי נפלו שיבושים בהעתקת המקרא, ובוודאי שלא ניתן היה להניח קיומן של גירסאות קודמות של הנוסח המקראי. עולמם העיוני, עשיר ככל שיהיה, היה בהכרח צר ומוגבל ואילץ אותם להגיע למחוזות פרשנות "מדרשיים" המנותקים מעולמו הריאלי של המקרא. אין זה פלא שגם חכמים וגדולים כמו גדולי הפרשנים לא יכלו "לפרוץ את תקרת הזכוכית" שהציבו בפניהם האמונה והדת, והם הפעילו את גאוניותם כשהיא מוגבלת לתוך מסגרת החשיבה המותרת והלגיטימית.
החשש היה גדול. עונשו של מי שהגיע למסקנה שהתורה אינה "מן השמים" הוא החמור ביותר, "אין לו חלק לעולם הבא", כפי שקובעת המשנה (סנהדרין י, א):
"ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר: אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים...".
את הפסוק שבתורה (במ' טו לא) "כִּי דְבַר יְהֹוָה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר" פירש התלמוד שהכוונה למי שכופר בעובדה שהתורה "מן השמים", ואפילו פרט קטן כלשהו שבה, אוֹ אָז נחשב למי שמבזה את דברי האל. וכלשון התלמוד (בבלי, סנהדרין צט ע"א):
"כִּי דְבַר ה' בָּזָה - זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו - זהו כי דבר ה' בזה. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו - זה הוא כי דבר ה' בזה".
כך לדוגמה, הפרשן הנודע רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא (מכונה ראב"ע) קבע כי יש לשרוף את ספרו של פרשן בשם "יצחקי" שפירש כי פסוק מסויים בספר בראשית נכתב בימי המלך יהושפט (ראב"ע, בר' לו לא) "ויצחקי אמר בספרו, כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה, ופירש הדורות כרצונו. הכי קרא שמו יצחק, כל השומע יצחק לו... וספרו ראוי להשרף". במילים אחרות, כל חשיבה "מחוץ לקופסה" התאולוגית הלגיטימית נאסרה בתכלית האיסור.
למסקנה שהתורה אינה "מן השמים" ישנה משמעות חמורה ביותר עבור האדם המאמין. ההשלכה המיידית שהוא מיד נחשב ל"כופר" או "רשע" בעיני רבים מהקהילות הדתיות, שיש לנדות אותו ולהתרחק ממנו, ושעונשו "בעולם הבא" גדול ביותר. כך בדיוק נעשה לפילוסוף הדגול ברוך שפינוזה אחרי שכתב את ספרו "מאמר תיאולוגי מדיני" בשנת 1670 בו העלה את האפשרות שעזרא הסופר כתב את התורה. ברוך שפינוזה, למרבה הטרגדיה האישית שלו, נודה מהקהילה וחי ערירי. משמעות נידויו של אדם יכולה היתה להיות אף סכנת חיים אמיתית בימים שבה התלות החברתית של היהודי בקהילתו היתה עצומה. לכפירה באמונה שהתורה "מן השמים" ישנה משמעות חמורה ביותר, גם היום בקבוצות אוכלוסיה מסויימות, שכל עולמם הרוחני מבוסס על אמונה זו. ערעור האמונה "התמימה" מציב אתגר רוחני משמעותי עבורם, וזאת בנוסף לחשש והפחד מהעונש "אין לו חלק לעולם הבא" בגין אותו חטא "הכפירה בעיקר".