שיקולי עריכה- הצורך שיתקבל על כולם

נוסף על קדושת הטקסטים עמד לנגד העורך המקראי שיקול נוסף חשוב ביותר והוא התקבלותו של הספר הערוך על כל חלקי העם על כל המסורות הקיימות והמקובלות על חלקים ממנו. התעלמות ממסורת אחת היתה יוצרת בעיית אמון בספר החדש על ידי מי שאחזו בה. עם הגעת גל הפליטים מ"הממלכה הצפונית" שחרבה, הגיעו גם המסורות המקודשות לממלכת ישראל, וְאוֹ אָז החל תהליך של מיזוג המסורות של שתי הממלכות. העורכים לקחו על עצמם משימה אדירה של מיזוג המקורות הספרותיים והפיכתם לספר אחד, נרטיב אחד לעם אחד, בממלכה אחת שנותרה, ממלכת יהודה.

מטבע הדברים רק שלוש אפשרויות היו בידי מי שעסק בעריכה. האפשרות האחת, התעלמות ממסורות סותרות ואי צירופן לטקסט המשולב. האפשרות השניה היתה השארת הגרסאות השונות זו בצד זו כמות שהן. האפשרות השלישית, וזו האפשרות שנקט בה העורך, היתה השארת המסורות תוך מיזוגן לסיפור אחד רציף והרמוני. לו העורך היה בוחר באפשרות הראשונה ומתעלם ממקור מסויים או ממסורת כלשהי שהיתה נפוצה בקרב חלק מהעם, היה הדבר יוצר התנגדות להתקבלותו של לספר הערוך על ידו בקרב קבוצות השונות שבעם. הצגת גירסה אחת בלבד היתה גורמת למחאה מצד רבים שיכלו לטעון שהגירסה אינה מדוייקת ואינה נכונה. לו היה העורך בוחר באפשרות השניה, הצגת המסורות כפי שהן זו בצד זו באופן מקביל, היתה מעוררת בעיית אמינות קשה ביחס לתוכנו של הספר שהיה הופך להיות סותר עצמו ביחס לאירועים זהים שהתרחשו, מעין "היסטוריה כפולה" או "אלטרנטיבית". אך טבעי הדבר שסיפור היסטורי בעל גירסאות שונות לאותו הסיפור רחוק מלעורר אמון.

בחירת העורך באפשרות השלישית, זו הממזגת בין הסיפורים לכדי סיפור אחד רצוף, הטילה על העורך את המשימה להפוך את סתירות בין המקורות ל"סבילות", וניתנות להבנה, תוך שהוא נאלץ "ליישר את ההדורים" ביניהן ולהרכיב סיפור הזורם בנוחות ובאחידות יחסית, וכך מנסחת את הדברים יאירה אמית:

"מה הניע את העורכים לאורך הדורות להתיר קיומם של פולמוסים? האם החומרים שהגיעו לידיהם היו מקודשים תמיד ומן העורכים ניטלה האפשרות לשנות אותם? האם אותם עורכים היו אדישים, ואולי אפילו אטומים, לפולמוסים, לסתירות או לי התאמות שונות?

סביר להניח שבמקרים רבים העורכים היו מודעים למורכבות מעשה העריכה שלהם, דווקא משום שהיו רגישים למורכבות של המציאות, לרבגוניות שלה, ואפילו לאופייה ההפכפך. העורכים היו מעוניינים להציג את מגוון הדעות, לערער על עמדות שקנו להן אחיזה, להראות את קיומם של הפולמוסים. כך נתנו העורכים ביטוי גם למגוון של זרמים והשקפות וגם לחוסר רצונם להכריע הכרעות חד צדדיות משום ספקותיהם ביתרון שיש לטווח רחוק להכרעות מסוג זה. ואולי כך הם נטו לרכך, להחליק ולהתאים עמדות שונות בהתאם לצו השעה ולכורח הנסיבות"^[1].

דברים ברוח דומה אומר ברוך יעקב שורץ:

"לא כל אנשי יהודה היו מנאמניה ומשומריה של אסכולה אחת, אלא נמנו עימם בני מגזרים שונים ומוצאים מגוונים. כדי שהתורה הנקראת באוזניהם תתקבל גם על לבם, הכרחי היה שהכל ימצאו בה את המוכר להם מאורחות חייהם ואת המקובל עליהם ממסורת אבותיהם שבידם; וָלֹא, היו רואים בעזרא מי שזייף את תורת ה'"^[2].

המחקר מעריך כי העריכה הראשונה המשלבת את המקורות השונים נעשתה לאחר חורבן ממלכת ישראל חורבן שארע בשנת 722 לפנה"ס, כלומר, עשרות רבות של שנים (136 שנה !) לפני חורבן יהודה בשנת 586 לפנה"ס. מחפירות ארכאולוגיות עולה כי שטחה של ממלכת יהודה בכלל, ושטחה של ירושלים בפרט, גדל גידול עצום לאחר חורבן ישראל. ירושלים גדלה מעיר של 60 דונם לגודל של 600 דונם, פי עשרה מגודלה המקורי לפני חורבן ממלכת ישראל. הדרך היחידה להסביר גידול זה של עיר כמו ירושלים, שאין בה נמל או משאבים כלכליים מיוחדים, הינה ההגירה ההמונית של פליטי ישראל לירושלים וליהודה^[3]. תגליות ארכאולוגיות מצאו אלמנטים חומריים המופיעים גם בממלכת ישראל וגם ביהודה החל מסוף המאה השמינית. יהודה הפכה בעצם להיות מהבחינה הדמוגרפית, ואף פוליטית, "ישראל ויהודה".

בד בבד עם נדידת הפליטים נדדו לממלכת יהודה גם חלקים מהאליטות החברתיות ובהם כהנים ואנשי חצר המלוכה, כשבידיהם טקסטים מקודשים ומסורות שהיו מקודשות בממלכת ישראל החרבה, טקסטים מקודשים אותם רצו להציל מאבדון. שכבת הכהנים שהגיעה לירושלים נשאה עימה מסמכים ומקורות היסטוריים המתארים את מוצא העם וסיפורי האבות, כפי שמתאר את התהליך שמאי גלנדר:

"היישוב ביהודה ההוכפל במאה השמינית והשביעית לפסה"נ, ויש מסבירים זאת בהגירתם של ישראלים לשם במשך עשרות השנים שלאחר חורבן שומרון. אף יש אומרים שמעצם הדבר ששני שלישים מספר מלכים עוסקים בממלכת ישראל נראה שפליטי שומרון הביאו עמם מורשת ספרותית, וכך היו בידי מחברים יהודאים מקורות על שומרון ומלכיה...

תודעת האחדות הלאומית מתבטאת בכמה דרכים גם בהיסטוריוגרפיה המקראית, המוקדמת והמאוחרת, ובחומרים הספרותיים שבה... אף אפשר שתודעה כזאת משתקפת בסיפור על משפט שלמה, שיש שרואים בו אלגוריה של ההיסטוריה של עם ישראל: חכמתו של שלמה נגלית כאן בכל גדולתה בגזר הדין: לקחו הרעיוני הוא שהאֵם האמיתית היא זו שלמען שלמותו של הילד החי היא מוכנה לוותר על אימהותה. באמצעות שלמה מביא אפוא המחבר את דעתו שלמען שלמותו של החי, שהוא עם ישראל, ראוי לשלם כל מחיר ולהיות מוכן לכל הקרבה...הרואה באחדות ובשלמות ערך עליון.

לפי מגמה זו יש לראות במפעלו של חזקיהו גם מסגרת הולמת לאיחודם של המקור הצפוני (E) והמקור הדרומי (J) בתורה, ובייחוד לאותם כתובים שניכרות בהם הוספות דרומיות יהודאיות לסיפורים צפוניים... הצירופים בין המקורות ובין רבדיהם של הסיפורים נועדו ליצור גשר אידאולוגי בין תפישות והשקפות שונות...בצירופם הראשוני של המקורות משתקפת המגמה הפייסנית ההולמת את תקופת מפעלו של חזקיהו"^[4].

על שיקולי העורכים כותב ישראל קנוהל כדלקמן:

"העריכה היתה פלורליסטית במהותה. הם נתנו מקום לקולות השונים, למסורות השונות, גם בתחום הסיפור וגם בתחום החוק, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים (בבלי, ערובין יג ע"ב). עורכי התורה הכירו בקדושה של המסורות העתיקות. גם כשהיה ביניהן מתח, הם הניחו אותן זו בצד זו. כך הונחו זו בצד זו שתי מסורות. הם התייחסו ביראת קודש למסורות השונות, גם בסיפור וגם בחוק, והציגו באמת ספר שהוא מלא דעות שונות וגיוון ומחלוקת, ובזה, לפי דעתי, הם יצרו תרבות שהיא תרבות של מחלוקת. זאת אומרת, לגטימי לגמרי להתווכח ולהביע דעות שונות ומנוגדות, ולכולן יש מקום וכולן ראויות להיזכר ולהיכתב"^[5].