יצירת "שיטת הבחינות" וביקורת "גישת ההתמורות"

נסקור להלן לפרט "בקליפת אגוז" את עיקרי התפישות התיאולוגיות החדשות המנסות להתמודד עם המסקנות העולות מחקר המקרא, ונפתח בגישה הפרשנית שהיא מסורתית-דתית בשם "שיטת הבחינות". מייסדה של גישה זו הינו הרב מרדכי ברויאר (2007-1921), שהיה תלמיד חכם וזוכה פרס ישראל לספרות תורנית לשנת 1998. חידושה המרכזי של שיטת הבחינות, עבור האדם המאמין, היה ההכרה בצדקת טענותיה של ביקורת המקרא בנוגע לקיומן של סתירות בתורה, וזאת תוך שלילת המסקנה שהתורה מעשה ידי אדם. טענתו המרכזית של הרב ברויאר היתה שהסתירות שבתורה הינן חלק מדרכי האל בעולם, ושהן נעשו במכוון על ידו במטרה להציג את מורכבותם של הנושאים השונים שבתורה, ולהציג גם את זויות הראייה השונות שבה ("הבחינות"). לשיטתו, דרכה של התורה להראות את מורכבות המציאות באמצעות תיאור הצדדים השונים שלה, הן בסיפורי המקרא והן במצוות שבה, כך שכל מקור טקסטואלי נועד לבטא רק זווית ראייה מסויימת, או אספט אחד של הנושא. על פי שיטת הבחינות האל כתב בְּכַוָּנַת מְכַוֵּן את כל המקורות השונים שבתורה עם כל הסתירות והכפילויות שבהם, וזאת כדי להעביר מסרים דתיים מורכבים בדרך מאוד ייחודית זו. "שיטת הבחינות" מכירה בממצאי חקר המקרא המודרני, כפי שכותב הרב מרדכי ברויאר עצמו בנוגע לאמינות הממצאים:

"תחילה הוכיח המדע שהתורה כוללת תעודות שונות, הסותרות זו לזו בתוכנן ונבדלות זו מזו בסגנונן: ותעודות אלו יכלו להצטרף לספר אחד רק על ידי פעולה מורכבת של עריכה, שעקבותיה ניכרות היטב בספר התורה שלפנינו. דברים אלה הוכחו על ידי המדע בהוכחות מוצקות, הנשענות על כללי הלשון והסגנון ואינן ניתנות לערעור בשום פנים. ולפיכך על כורחנו נקבל גם אנחנו את הטענות האלה. שהרי מקובלים אנחנו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. בעניין זה עם אנשי המדע, אין לנו כל אפשרות-ואף אין לנו כל סיבה- להתעלם מדבריהם או לחלוק עליהם".

"איש המדע רואה בתורה אוסף של תעודות, שנכתבו על ידי J, E, D, P , ...שונה מהם איש האמונה הגדולה, הרואה בתורה את מעשה ה'. איש זה יאמין, שהקב"ה בכבודו ובעצמו כתב את J, אתE,את D, ואת P, והוא בעצמו גם ביצע את העריכה"^[1].

לשיטתו, הסיבה שמסקנות ביקורת המקרא מוטעות הנה כי "נקודת המוצא" של החוקרים הינה של "כפירה" באלוהיות התנ"ך בכלל והתורה בפרט. לשיטתו, החוקרים, באים עם "אמונה" של כפירה, לפיה התורה נכתבה על ידי בני אדם.

על טענתו זו ניתן להקשות מספר קושיות, וכי לאיזו הוכחה מצפה הרב ברויאר מחקר המקרא כדי שישתכנע שבני אדם כתבו את התורה? האם בכלל תתכן מבחינתו הוכחה שכזו? ולאיזו נקודת מוצא מחקרית אחרת ציפה הרב דרכו של עולם הטבע שספרים בעולם נכתבים רק על ידי בני אדם. אם לשיטתו אכן האל הוא זה שכתב את הספרים, או שהם נכתבו בהשראתו, שיפרט וינמק את מסקנתו זו. הרב ברויאר, כמו גם כותבי שאר הספרים המתמודדים עם טענות ביקורת המקרא מתוך אמונה בתורה אלוהית, לא טרחו לכתוב בספריהם על סמך מה מתבססת אמונתם זו. לשיטתם האמונה שהאל נתן תורה זו אקסיומה שאין לערער אותה, אין להרהר אחריה ואין צורך לנמק אותה:

"כלום יש צורך להסביר שהתורה שנתגלתה על ידי גילוי נבואה- באספקלריה מאירה של נבואת משה רבנו- לא נכתבה ולא 'נתחברה' על ידי שום גורם היסטורי, לא מחבר אחד ולא אלף מחברים, וממילא אין היא יכולה להיות נושא למחקר היסטורי בדבר התפתחותה או מחבריה? תורה ש'נשבתה' מן העליונים, כשהיא כתובה על אש שחורה על גבי אש לבנה- והנה עתה היא כתובה בדיו על גוויל, כספר בין ספרים, טֶרֶף לאנשי מדע וחקירותיהם השכלתניות- כלום יכולה היא לגלות את מקורה העליון, העל טבעי"?^[2].

דברים ברוח דומה אומר הרב ברויאר:

"אנחנו אומרים שהקב"ה כתב את התורה באש שחורה על גבי אש לבנה כאלף דור לפני בריאת העולם, ואחר כך הכתיב אותה למשה על הר סיני... מי שברא את העולם בשבעה ימים בניגוד לחוקי הטבע ולחוקי ההתפתחות, יכול גם לכתוב את התורה בניגוד לחוקי ההתפתחות הספרותית... וגם תגליות ביקורת המקרא לא היה בהן כדי לפגוע באמונה הזאת. שהרי תגליות אלה שינו רק את תוכן התורה, ולא את מהותה....

הוא (האל) מסוגל לכתוב גם את הספר המורכב שנתגלה על ידי מבקרי המקרא... אנחנו יודעים שהתורה היא ספר מורכב הכולל אמתות רבות וסותרות... שאֵל אחד יכול לכתוב את כל הסתירות האלה, משום שכולן מבטאות מידות של ה'... התורה היא יצירה טרנסצנדנטית מוחלטת, וכתיבתה היא למעלה מכל תפיסה אנושית..., ולכן כולן חלק מאמִתהּ של התורה האלוהית ולפיכך אין כל אפשרות שהיא נכתבה בידי משה, אלא היא יכלה להיכתב רק על ידי נביאים אחדים, שעורך כינס את דבריהם לספר אחד...בין כך ובין כך אל אחד שלח את הנביאים האלה, השרה עליהם את רוחו ופתח את פיהם לומר "דברי אלוהים חיים"^[3].

דברים דומים כותב יהושע ברמן:

"מקורותינו הקדושים עומדים על כך שנבוא אל כתבי הקודש מתוך הכנעה ואמונה, ומתוך שכנוע פנימי שזו הדרך הטובה ביותר להבין את משמעות המאורעות שתוארו ואת לקחם. כך ציווה ה' שנתייחס למאורעות אלה"^[4].

למותר לציין כי לא ניתן כְּלָל וְעִקָּר להתמודד טענות אקסיומטיות כאלו המבטאות לא רק "נקודת מוצא" החלטית, אלא גם חוסר נכונות מראש לשקול את הגיונם של דברים או לשנות את המסקנות, והרבה שאלות עולות מגישה הזו: וכי אפשר להשוות בין נקודת המוצא המחקרית, המבוססת על חוקי הטבע, לבין נקודת המוצא האמונית והלא מנומקת לפיה התורה נכתבה כלשון חז"ל "באש שחורה על גבי אש לבנה"?. האם אין נֵטֶל הָרְאָיָה מוטל עליהם בבואם לטעון דברים שהם מעבר לטבע או מנוגדים לחוקיו. ומה יעשה, לשיטתו של הרב, חוקר מקרא שלא גדל על ברכי אמונה זו, האם ישנה דרך לשכנע את אותו חוקר באלוהיות הטקסט? מדוע הרב אינו מעלה את טיעוניו בצורה מתודית לגבי סיבת אמונתו באלוהיותה של התורה? ומה פשר העוינות שיש לרב על המחקר? מדוע יש לכנות את החוקרים הגאונים שבעולם האקדמיה ככאלו "הטורפים" את הטקסט (כלשונו "התורה ש'נשבתה' מן העליונים... טֶרֶף לאנשי מדע וחקירותיהם השְׂכַלְתָּנִיּוֹת) ומה פגם מצא בחקירות שְׂכַלְתָּנִיּוֹת? היתכן אדם בעולם וקידמה ללא חקירה שכלתנית?

נדמה שאמונתם של המחזיקים בגישה זו מבוססת על כך שפשוט "אמרו להם" להאמין שהתורה ניתנה למשה בצורת "אש לבנה על גבי אש שחורה", וזה בלבד הבסיס לאמונתם. כאמור תיאור זה של כתיבת התורה מגיע מהתלמוד הירושלמי (שקלים ו א) "התורה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה נְתָנָהּ לו אש לבנה חרותה באש שחורה, הִיא אֵשׁ מֻבְלֶלֶת בְּאֵשׁ חצובה מאש".

כאן יש להוסיף דבר מעניין. הרב ברויאר, זוכה פרס ישראל, קבע סיבה מיסטית למדי להיווצרותו של עולם חקר המקרא בעת החדשה. לשיטתו, הרב הגדול המכונה "בעל שאגת אריה", הלוא הוא רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג^[5] (1695- 1785), "גילה תגליות בתורה" ודרכי פרשנות חדשים לפיהם אכן היו מקורות שונים וסותרים בתורה ושנערכו, ושכל אחד מהמקורות מבטא אמת שלימה של בחינה אחת. הבעיה היתה שלומדי התורה לא התייחסו לדברי "השאגת אריה" וכך החידושים של בעל שאגת אריה התגלגלו בדרך כלשהי לידי חוקר המקרא הנודע אסטרוק^[6], ומשם זה עבר לידי כוחות הטומאה, הקרויים בלשון קבלית "הסיטרא אחרא" (=הצד האחר). וכך מנסח את הדברים הרב ברויאר:

"תגליתו של בעל שאגת אריה היתה מונחת בקרן זוית של ספרו, ולא היה מי שירצה לבוא וליטלה. היא לא הפרתה את המחשבה של לומדי התורה, והם לא גילו בעזרתה את נפלאות התורה; הם לא פיתחו אותה ולא הרחיבו את גבולה כדי לסלול בה דרכים חדשות בתורה. הם לא ראו שבינה חדשה ירדה לעולם בחידוש הזה, והגיעה העת לחדש נתיבות בתורה. אלא הם ראו בה, לכל היותר, חידוש תמוה, שהוא בגדר 'צריך עיון' ו'מצווה ליישב'- והמשיכו בתלמודם כתמול שלשום.

חידושו של בעל שאגת אריה- שלא הושם אליו לב באהלי שם-נתגלגל לאוהליהם של אסטרוק ותלמידיו. ושם נטל ה'סיטרא אחרא' את הכח הזה, ש'המשכילים' לא נטלוהו לעבודת ה' וללימוד תורתו. שם פיתחו אותה בעזרת אלפי חכמים וחוקרים ובנו בניין מדעי מפואר, שכל כלי יוצר עליו לא יצלח. ועתה אנחנו משתאים לעצמה הזאת, שניתנה לשטן לקעקע את כל יסודות התורה, ואין אנחנו מבינים שאנחנו בעצמנו מסרנו לידיו את הכוח הזה; כי אנחנו לא נטלנו את כוח החידוש לטוב ולקדושה- ולפיכך 'נטל את כוח החידוש' וניצל אותו לרע ולכפירה. ואם המשכילים אינם עושים את עבודתם בקדושה, שליחי ה'סיטרא אחרא' יעשוה בטומאה"^[7].

מדברים אלו עולה אמונה מיסטית כפולה, הן בהיות התורה "אש לבנה על גבי אש שחורה" והן בהיות חקר המקרא קשור ל'סיטרא אחרא'. נדמה כי ניתן לראות בדבריו אלו השתקפות של האמביוולנטיות העזה כלפי חקר המקרא. מצד אחד הוא רואה בו קִעֲקוּעַ גדול של האמונה ואף "מעשה שטן" הנעשה "בטומאה", ומצד שני "בניין מפואר" שניתן ללמוד ממנו הרבה. ואשר לסגנון דבריו הלועג לעולם האקדמי, מעניין מה היה אומר הרב ותלמידיו אילו היה זה המלומד אסטרוק שמכנה את פרשנויותיו של הרב ברויאר כ"טומאה" ו"מעשה שטן". רק חומר למחשבה.

האוחזים באקסיומת "אלוהיותה של התורה" מכנים את המחקר ככזה השבוי בעצמו באקסיומה, ונראה כי הדבר בבחינת "כָּל הַפּוֹסֵל- בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל", כפי שניתן להתרשם מדברי הרב אמנון בזק:

"הוויכוח אינו נובע מן הנתונים עצמם, אלא מהנחות היסוד האקסיומטיות של הפרשנים והחוקרים. גישת חכמי ימי הביניים מבוססת, כמובן, על המסורת הקדומה בדבר כתיבת ספר התורה בידי משה מפי הגבורה"^[8].

מדוע את המסורת בדבר כתיבת התורה "מפי הגבורה אין הוא מכנה "הנחות יסוד אקסיומטיות"?

בעיה אחרת הקיימת בשיטת הבחינות הינה חוסר יכולתה להגיע לממצאים אובייקטיביים כלשהם בשאלה "מה בפועל התרחש" בימי המקרא. מכיוון שלשיטת הבחינות, הסתירות שבמקרא הינן לגיטימיות, הרי שיכולות להיות בו זמנית "כמה אמיתות", כאילו המדובר במציאויות מקבילות. וכך מנוסחת השאלה והתשובה בספרו של אמנון בזק:

"כיצד ניתן לומר "אלו ואלו דברי אלהים חיים" בנוגע למחלוקות מציאותיות, כגון המחלוקת לגבי גודל המזבח במקדש שלמה (עיינו זבחים סב" ע"א); והלוא ודאי המזבח היה רק לפי אחת הדעות? הווה אומר שגם בשאלות היסטוריות מציאותיות, אין במקרא הכרעה מוחלטת, אלא הפסוקים ניתנים להידרש לכאן ולכאן, וכל עוד השיטה מעוגנת בכתוב- "אלו ואלו דברי אלהים חיים", וזאת אף על פי שברור שהאמת בפועל היתה רק אחת. המקרא אינו מתאר אפוא בהכרח מה היתה המציאות, אלא מאפשר העלאת כיוונים שונים בהבנת דבריו, שבאמת האלוהית המוחלטת יכולים להתקיים זה בצד זה"^[9].

לשיטתו אפוא, כותבי המקרא בסיפורים שסיפרו לא התכוונו לתאר דבר קונקרטי בעולם המציאות או לתאר אמת אחת, אלא כל כוונתם היתה רק, כלשונו, "העלאת כיוונים שונים". ואולם, סביר הרבה יותר להניח שרבים מהכתובים דווקא התכוונו פעמים רבות לתאר מציאות או ציוויים כראליים ולאו דווקא ליצור סתירות מכוונות הנחזות כ"שפת סתרים" רצופת סתירות.

על פי "שיטת הבחינות", אחת הסיבות לסתירות בתורה הינה לבטא את "מידותיו של האל", כלומר קווים לדמותו, מידות שהן מצד אחד "אחדות אחת" אך מצד שני "סותרות" זו את זו:

"התורה כוללת תעודות שונות, הסותרות זו את זו בתוכנן ונבדלות זו מזו בסגנונן. אף על פי כן כל התעודות האלה הן 'מן השמים'- כולן נתנו מרועה אחד. האל, שלשון הרבים של שמו מורה שהוא כולל את כל הסתירות. כי האל האחד מתגלה בעולם במידות שונות ובהנהגות סותרות: כזקן היושב בישיבה- וגם כבחור עושה מלחמה; במידת הדין- וגם במידת הרחמים. וריבוי הפנים של האל איננו סותר את אחדותו, אלא היפוכו של דבר: אחדות ה' ניכרת דווקא בכך שהוא כולל את המידות ואת כל ההנהגות- אפילו הן סותרות זו לזו בקיצוניותן. וכשם שהאל האחד כולל גם את מידת הדין וגם את מידת הרחמים, אף על פי שאלה מידות סותרות- שהרי אין רחמים בדין- כן הוא יכול למסור שתי נבואות סותרות הנובעות מין המידות האלה"^[10].

בדברים אלו קיימת היומרה להכיר את מידות האל, ולא זה, אלא גם לקבוע כי הן סותרות זו את זו, ושהן הסיבה לקיומן של "נבואות סותרות". הקושי המחקרי שבדבריו שאין הוא מביא את המקור לידיעותיו בדבר אותן המידות האלוהיות, ואף לא את ההנמקה לדבריו. בעלי התיאורי הזו של "תורת הבחינות" אינם מסבירים באופן שיטתי כיצד סתירה כזו או אחרת בתורה מבטאת מידה כזו או אחרת של האל. אין הסבר גם לשאלה מדוע בחר האל לגלות את מידותיו דווקא באמצעות סתירות טקסטואליות בתורה. האם סביר שהאל יכתיב למשה באופן "חידתי" סתירות שונות מתוך תקווה ש"בני ישראל" יבצעו את הניתוח הספרותי המורכב הזה ויבינו את המשמעויות המסתתרות?

נראה שאין עניינה של "שיטת הבחינות" לעסוק במחקר מקראי רציני אלא רק להעלות תאוריה אמונית הקשורה לויכוח עתיק היומין בין כפירה ואמונה. אותה האמונה לא רק שאין לה נגיעה למחקר אלא שהיא אינה מעוניינת לשמוע על מחקר כלשהו:

"אנשי המדע רואים בתורה יצירה ספרותית רגילה, שנכתבה מדעתם של בני אדם בני תמותה. ואילו אנחנו מאמינים שהתורה היא מן השמים, והיא נכתבה ונערכה בידי הנביאים, שרשמו מה שנאמר להם מפי ה'. אולם הויכוח הזה איננו ויכוח בין מדע ובין אמונה, אלא זהו ויכוח בין כפירה ובין אמונה, שהמדע איננו צד בו כלל. שהרי המדע יכול לחקור רק את מה שמובן לשכל האנושי, והואיל והשכל האנושי אינו משיג את ה'. ומכאן שהשאלה אם התורה היא יצירה אנושית או היא מן השמים, איננה יכולה להיות מופנית אל השכל, ואין השכל מוסמך לחוות עליה דעה כלל"^[11].

במילים אחרות, כל הוכחה בדבר אנושיותה של התורה דינה מראש להיכשל, יהיו הנימוקים מוצדקים ככל שיהיו, והכל בגלל אותה אקסיומה בלתי מוכחת לפיה "התורה היא מן השמים".

דוגמה בולטת הממחישה את ההבדל בין הגישה המחקרית לגישה האמונית ניתן לראות בהתייחסויות השונות לשאלת ההבדלים והסתירות הרבות בשאלת כיבוש הארץ. בספר יהושע קיימות סתירות, כמו גם סתירות בין ספר יהושע לספר שופטים. הסיבה לסתירות על פי המחקר שהמדובר במסורות שונות שרווחו בעם או במגמות התיאולוגיות השונות של הכותבים השונים. לעומת זאת, לדעת חסידי שיטת הבחינות הסתירות בין הסיפורים השונים אמורות להביע "בחינות" שונות מהם על הקורא להסיק מסקנות אמוניות. וכך כותב אמנון בזק בספרו:

"מסתבר איפוא, ששני תיאורי הכיבוש שבספר יהושע מבטאים 'שתי בחינות' בכיבוש הארץ: בחינה אחת מתארת את התמונה האידיאית, המציגה זווית ראייה בכיבוש צבאי אחיד, כשהיא מייצגת את נכונות ה' לתת את הארץ לבני ישראל ומייחסת את הכל ליהושע בן נון עבד ה'. הבחינה השניה, לעומת זאת, מציגה את המציאות הריאלית, שעל פיה עם ישראל לא מיהר להיענות לאתגרים העומדים לפניו, ועל כן בפועל התהליכים היו ארוכים יותר והתמשכו על פני שנים רבות"^[12].

ההסבר התיאולוגי לעיל המצוטט על ידי בזק אינו משיב על השאלות המתבקשות, כגון: אם אכן הגירסה האחת מבין השתיים של הכיבוש לא התרחשה מעולם, אלא רק מביעה "נכונות ה' לתת את הארץ לבני ישראל"? מדוע אם כן לא נאמרו הדברים במפורש בטקסט? כמו כן אין מענה סביר לשאלה מדוע לשיטתו "עם ישראל לא מיהר להיענות לאתגרים העומדים לפניו", והרי אם התרחשו כאלו ניסים כבירים לכל אורך יציאת מצרים ובכניסה לארץ וכי מדוע שלא ימהר לכבוש? נדמה כי המדובר בעצם בשיטה פרשנית מאולצת הבאה יותר "לתרץ" מאשר "לפרש" לפרש את הטקסט המקראי רק כדי שיעמוד בהתאמה לאקסיומות האמוניות שאותן אסור לשיטתם לערער, ואולי, העיקר הוא בעיני בעלי התאוריה הזו, שיהיה בנמצא הסבר כלשהו שניתן לתת למאמינים, כדי שידעו שיש בנמצא הסבר כלשהו המשיב על כל טענות לחקר המקרא, וְדַיָּם בכך.

על "שיטת הבחינות" קמו מערערים מקרב הפרשנים המסורתיים שמצאו בה כשלים וחוסר יכולת להסביר טקסטים רבים בתורה. כפי שמנסחים את עיקרי הקשיים שב"שיטת הבחינות" חזי כהן ואביעד עברון:

"בתחילה נתקלה שיטת הבחינות בביקורת ובהסתייגות, אך לבסוף תפסה מקום חשוב בלימוד התורה במכללת הרצוג ובמקומות נוספים. נדמה שכיום הועם במעט זוהרה, אף שיש לרב ברויאר תלמידים הממשיכים בדרכו.

שיטת הבחינות נתקלת בקושי פרשני עקבי כשמדובר בסתירות בין חוקים וסיפורים בארבעת החומשים לבין הכתוב בספר דברים. הבחינות השונות אמורות לבטא מבט בו זמני ומורכב, אך בחינת ספר דברים נאמרת לראשונה ארבעים שנה לאחר הבחינה הראשונה, ואם כן, עם ישראל לא היה מודע לבחינה השניה לאורך שנים ארוכות, ולפיכך לא קיים את הנאמר בה בזמן הנדודים.

קושי אחר טמון בקטעים הכוללים שתי בחינות השזורות זו בזו, כסיפור המבול או סיפור מכירת יוסף. במקרים אלו הפתרון על דרך הבחינות מתוחכם מדי ומסורבל, עד שהתורה נראית ככתב חידה מסובך שהלומד והקורא אינם יכולים לפתרו. קשה לומר שהקב"ה ביקש להפגיש את לומד התורה עם שתי הבחינות של המבול, שהרי זיהוי הבחינות הוא מלאכה מסובכת שלא היתה נגישה ללומדי התורה עד לדורות האחרונים.

בעיה נוספת היא סתירות חסרות משמעות עצמאית, כגון חילופי שמותיהן של נשות עשיו. במקרה כזה יקשה על הרב ברויאר למצוא שתי עמדות מנוגדות ובעלות משמעות דתית"^[13].