הבדל תאולוגי בשאלת סיבת הסבל והמוות בעולם
ניראה שקיים הבדל תאולוגי סמוי בין שני סיפורי הבריאה בשאלת מקור הסבל בעולם, ושניהם מציבים הסברים שונים ומנוגדים לשאלה זו. הדבר אמנם אינו נאמר במפורש, אך ניתן להסיק אותו במשתמע ובאופן די ברור. על פי הסיפור הראשון היה קיים רוע קדמון עוד טרם בריאת העולם, והוא החושך המסמל את הרוע הקדום המצוי בעולם עוד טרם ימי הבריאה (בר' א ב) "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ[1] וָבֹהוּ[2] וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם". רק לאחר בריאת האור ביום הראשון נוצר הטוב המנוגד לחושך והמוגדר במפורש כ"טוב" הנבדל מהחושך (בר' א ג-ד) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ". כלומר, היה חושך שקדם לבריאה וכנגדו נברא מיד ביום הראשון האור הטוב. אלוהים הביא טוב לעולם עם בריאת האור, הנבדל במהותו מהחושך והפוך לו. כלומר, אם על האור נאמר באופן ברור שהוא "טוב", "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", הרי ש'מִכְּלָל הֵן אֲנִי שׁוֹמֵעַ לָאו', שהחושך הוא רע, רוע שקדם לבריאה[3]. יש לשים לב שהאור שנברא ביום הראשון היה אור ייחודי, בכך שמקורו לא היה בשמש או בירח, שכן אלו נבראו רק ביום הרביעי (בר' א טז-יט) "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים". כשם שהחושך הקדום מסתורי[4], כך האור שנברא ביום הראשון מסתורי ולא ברור מהיכן נבע.
בניגוד לכך, על פי סיפור הבריאה השני האדם בחטאו אחראי להגעת הסבל, העצב והמוות שבעולם, וזאת לאחר שהימרה את הציווי ואכל מעץ הדעת. חטאו שלו הוביל את האל להענישו בסבל ובמוות (בר' ג טז-יט) "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים...אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה ...כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"[4]. וכך מנסח את הדברים ישראל קנוהל:
"לפי התפיסה הכהנית ברא האל את העולם על יסודות הרוע הקדמון. הוא לא השמיד את התוהו הקדמון אלא שינה אותו. משום כך אנו מוצאים שבספרות התלמודית מדומה האל הבורא למלך שייסד את ארמונו על אשפה וביבים (תלמוד ירושלמי, חגיגה, ב, א[5]). אין פלא שלאחר זמן חודרים לארמון ריחות רעים, עכברושים וחולדות. הרוע שהוסתר תחת יופיים של פרחים ועצים, התפרץ. כל היצורים נעשו אלימים והחלו להרוג אלה את אלה. כשהאל ראה זאת הוא החליט להשחית את הארץ"[6].
דברים ברוח דומה אומרת על כך יאירה אמית:
"אשר לשאלה מה מקור הרוע בעולם, מתברר ששני הסיפורים נוקטים עמדות שונות. לפי סיפור הבריאה שבבראשית א, המצב הכאוטי נמצא בקטגוריה המנוגדת למעשה הבריאה. התוהו ובוהו והחושך שעל פני התהום הם סְפֵירָה דמונית קדמונית, והאל בא לצמצם ולהגביל אותה באמצעות בריאת האור, המייצג את הטוב, והבדלתו מן החושך, המייצג כאוס מאיים. עמדתו השונה והחד משמעית של הנביא המאוחר, שמקובל לכנותו ישעיהו השני, שה' (ישעיהו מה, ז) "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". אל אחד ברא את הכל, משמע גם את החושך וגם את הרע"[7].
- יש המפרשים את המים שקדמו ליום הבריאה הראשון"המים הקדמונים", כחומרים קדומים שביטוי לאמונה בקיומם ניתן לראות במקומות שונים בספרי המקרא. "לאור הכתוב בבראשית א, ב, כי המים והתהומות היו חלק מהחומרים הקדמונים שלפני מעשה הבריאה (בראשית א, ב) "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". יש להניח כי אף כאן היה התוהו שם כולל למים הקדמונים. מעל המים הללו יסד אלוהי ישראל את הארץ. אותה תפישה משתקפת בתהלים (קלו, ו) "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", (תהלים כד, א-ב) "לַיהֹוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ, כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ" (נגה איילי-דרשן, ודורך על במתי ים, מלחמת אל הסער בים בספרות המזרח הקדום , מוסד ביאליק, ירושלים, תשע"ו, עמ' 233) ↑
- בפיניקית משמעות המילה "בֹהוּ" הנה חושך===קדרי?=== ↑
- "המסורת הכוהנית שבבראשית א גורסת כי התוהו, החושך והתהום הם יסודות קדמוניים שליליים ומהם נתהוו חלקים נכבדים של עולמנו. כך מבקשת מסורת זו להצדיק את האל הבורא: האל הבורא הוא טוב וכל אשר עשה הוא טוב מאוד (בר' א, לא). הרע בא לעולם מכח היסודות הקדמונים השליליים שלא נבראו בידי האל" (ישראל קנוהל, אמונות המקרא, גבולות המהפכה המקראית, הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ז, עמ' 4) ↑
- עם גישה זו בדיוק, בדבר קיומו של רוע קדום שהוא מקור הרוע, מתפלמס הנביא ישעיהו שקובע שהאל ברע את הרע ואת הטוב ולא היה כל סוג של "רוע קדום שקדם לבריאה", וכך אומר הנביא (יש' מה ז) "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". על ייחודו של הנביא ישעיהו "השני" והפולמוס אודות תפישות שונות שרווחו בעם ראה בפרק נפרד "ישעיהו השני לא רק המנחם הגדול". ↑
- להרחבה ראה פרק "ההיגיון שמאחרי הריטואלים הפולחניים/ מהו מקור הרוע בעולם". ↑
- "למלך שבנה פלטין במקום ביבים במקום אשפות במקום סריות". ↑
- ישראל קנוהל, אמונות המקרא, גבולות המהפכה המקראית, הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ז, עמ' 18, 19. ↑
- (יאירה אמית, גלוי ונסתר במקרא, פולמוסים גלויים עקיפים ובעיקר סמויים, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2003, עמ' 28) ↑
- יש המפרשים את המים שקדמו ליום הבריאה הראשון"המים הקדמונים", כחומרים קדומים שביטוי לאמונה בקיומם ניתן לראות במקומות שונים בספרי המקרא. "לאור הכתוב בבראשית א, ב, כי המים והתהומות היו חלק מהחומרים הקדמונים שלפני מעשה הבריאה (בראשית א, ב) "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". יש להניח כי אף כאן היה התוהו שם כולל למים הקדמונים. מעל המים הללו יסד אלוהי ישראל את הארץ. אותה תפישה משתקפת בתהלים (קלו, ו) "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", (תהלים כד, א-ב) "לַיהֹוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ, כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ" (נגה איילי-דרשן, ודורך על במתי ים, מלחמת אל הסער בים בספרות המזרח הקדום , מוסד ביאליק, ירושלים, תשע"ו, עמ' 233)
- בפיניקית משמעות המילה "בֹהוּ" הנה חושך===קדרי?===
- "המסורת הכוהנית שבבראשית א גורסת כי התוהו, החושך והתהום הם יסודות קדמוניים שליליים ומהם נתהוו חלקים נכבדים של עולמנו. כך מבקשת מסורת זו להצדיק את האל הבורא: האל הבורא הוא טוב וכל אשר עשה הוא טוב מאוד (בר' א, לא). הרע בא לעולם מכח היסודות הקדמונים השליליים שלא נבראו בידי האל" (ישראל קנוהל, אמונות המקרא, גבולות המהפכה המקראית, הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ז, עמ' 4)
- להרחבה ראה פרק "ההיגיון שמאחרי הריטואלים הפולחניים/ מהו מקור הרוע בעולם".
- "למלך שבנה פלטין במקום ביבים במקום אשפות במקום סריות".
- ישראל קנוהל, אמונות המקרא, גבולות המהפכה המקראית, הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ז, עמ' 18, 19.
- (יאירה אמית, גלוי ונסתר במקרא, פולמוסים גלויים עקיפים ובעיקר סמויים, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2003, עמ' 28)