חשיבות הדם במקור הכהני כחומר לניקוי וטיהור

לדם הקורבנות נודעה חשיבות רבה בכך ששימש כ"חומר ניקוי וטיהור", והדרך לסילוק הטומאה היתה רק באמצעות דם הקורבנות. הדם היה "מטהר" את הארץ ואת המקדש. ישנן עדויות למכביר מהמזרח הקדום השופכים אור על טקסים בהם נהגו להקריב את דם. בטקסים שונים במזרח הקדום בזמן הזיית הדם על פסלי אלים או על האנשים שנכחו בטקס נאמרו על ידי הכהנים לחשים שונים שמהם ניתן ללמוד שמטרת הדם היתה לטהר ולהגן מפני פלישת כוחות דמוניים מאיימים. כך גם אפשר לראות בפולחן הישראלי בו נהגה הזיית הדם על המזבח, או על קרנותי המזבח כמו גם על הכהנים עצמם הנוכחים בטקס. הסיבה לכך ש"חומר החיטוי" האולטימטיבי כנגד הטומאה היה הדם, בגלל שבדם היה כֹּחַ חַיּוּת, כלומר הנפש עצמה שכנה בדם, או הדם עצמו נחשב כנפש עצמה (דב' יב כג) "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ". כפי הניראה, בכוח אותה החַיּוּת היה בכוחו של הדם לספוג את הטומאה או לנטרל אותה (וי' יז יא) "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".

לדם נודע כוח נוסף, לא רק לנקות טומאה אלא גם לקדש את האדם (וי' ח ל) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ". הדם שהוזה על המזבח ועל אהרון, בגדיו ובניו הוא הדבר שהביא להתקדשותם.

משמעות המילה "לכפר" איננה רק "לסלוח על חטאים", אלא במקורה לְחַטֵּא, לְמָרֵק, לְטַהֵר ואף לְנַגֵּב או לְכַסּוֹת, כמשמעות המילה האכדית kappuru^[1].

כפי שהוזכר קודם, ישנן דרגות שונות של חטאים, ומהם נגזרת עוצמת הטומאה הנוצרת מהם. כגודל חומרת החטא כך עומק הטיהור הנדרש במקדש. הדרגה הנמוכה הינה כאשר אדם יחיד חוטא. במצב זה עליו להביא קורבן שאת דמו יש להזות על המזבח (וי' ד כז-ל) "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה ...וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ". מכאן, שכאשר חטא אדם בשוגג, סוג החטא הפחות חמור, הכוהן מטהר רק את "מזבח העולה", המזבח החיצוני, באמצעות דם קורבן החטאת שהביא החוטא.

השלב החמור יותר הינו במצב בו המדובר בחטא של העם כולו בשגגה, יש צורך לטהר את "הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה", כלומר המזבח הפנימי, ובנוסף לו יש לטהר גם את הפרוכת בשבע הזיות דם. הפרוכת היתה אם כן כלי קיבול לדם שהוזה עליה בקורבנות השונים (וי' ד יג-יח):

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ ...וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת, וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

שלב חמור יותר הינו במצב בו החטאים בוצעו בזדון ולא בשגגה, הרי שהדבר גורם לכך שטומאה רבה יותר הצטברה במקדש עצמו, בקודש הקודשים. לצורך טיהור המקום, ביום הכיפורים, על הכהן הגדול היה מוטלת המלאכה לטהר ולחטא את כל המתחם, כולל קודש הקודשים שבו שוכן הארון (וי' טז טו):

"וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת, וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם".

וכך מנסח יעקב מילגרום בסיפרו את הרעיון:

"העיקרון הראשון הוא הדם, הוא המטהר את המזבח עצמו מטומאות המקריב. כאשר חטא אדם בשוגג ועבר על איסור, הכוהן מטהר את המזבח החיצוני (מזבח העולה) בדם קורבן החטאת שהביא החוטא (ויקרא ד, כז-לה); אם חטאה הקהילה כולה בשוגג, יטהר הכוהן את המזבח הפנימי (מזבח הקטורת) ואת המשכן - החדר החיצוני באוהל מועד - בדם קורבן החטאת שהביאו נציגי העדה (שם, יג-כא). לעומת זאת אם הפרו אנשים איסורים בזדון, אזי פעם בשנה, ביום הכיפורים, יטהר הכוהן הגדול את כל המתחם, החל בקודש־הקודשים שבו שוכן הארון. במקרה זה, לא החוטאים מביאים את קורבנות הטהרה, שכן חוטאים בזדון אסורים בכניסה לתחום המקודש, אלא הכוהן הגדול עצמו מקריב את הקורבן (איור 2). דירוג זה ברמות הטומאה של ההיכל והקורבנות השונים מוביל לעיקרון שני: חטא שנעשה במקום כלשהו מייצר טומאה, ומרגע שנוצרה היא נישאת באוויר וחודרת למקדש, יחסית לעוצמת החטא. גם העמים השכנים לישראל האמינו שטומאה מזהמת את המשכן, אך אצלם היה מקור הטומאה דמוני, לכן פיתחו כוהניהם טקסים ומזמורים להגן על מקדשיהם מחדירת כוחות דמוניים. לעומתם עם ישראל, שעבר מהפכה מונותאיסטית, זנח את עולם הדמונים; נותר רק כוח אחד בעל יכולת לפעילות זדונית - האדם. לאדם מישראל יוחסו יותר כוחות מאשר לעמיתיו עובדי האלילים - שהרי הוא יכול לגרש את האל ממשכנו. מכאן העיקרון השלישי: האל לא ישכון במשכן טמא. ליתר דיוק, האל הרחום יישא מידה מועטה של טומאה במשכנו, אך קיימת נקודה שאין ממנה חזרה. אם רמת הטומאה ממשיכה לעלות, הסוף הוא בלתי נמנע: האל יעזוב את המשכן וישאיר את העם לאובדנו"^[2].