שלילת עצם קיומם של אלים אחרים

עד למהפכת ספר דברים רווחה האמונה בדבר קיומם של אלים אחרים, אלא שפולחן יהוה אסר לעבוד אותם, אלא את יהוה בלבד. לאורך תולדות ההיסטוריה של הבית הראשון האמינו בקיומם של אלים אחרים, כפי שניתן לראות באיזכורים שונים במקרא בכלל ובתורה בפרט. כך למשל עולה מהסיפור אודות "בני האלוהים" שהזדווגו עם בנות האדם (בר' ו ב) "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ... אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם", וכפי שמנסח זאת גיא דרשן, "גיבורי הסיפור, הקרויים "בני האלהים", הם עדת אלים, ובתכונותיהם הם כאלים לכל דבר ועניין. אותם בני אלוהים ראו את יופיין של בנות האדם וביקשו לקחת להם מהן"^[1].

האמונה בקיומם ש אלים אחרים עולה גם מהפסוק (שמ' טו יא) "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהֹוָה, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא?!", כלומר, שאר האלים אינם כמו יהוה אדירים בקדושתם וביכולתם לעשות פלאים. כך גם עולה מהפסוק (שמ' יב יב) "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים", כלומר ההתפארות ביכולתו של האל להעניש את "אלוהי מצרים" ולפגוע בהם מלמדת כי הם קיימים וחזקים, אחרת אין כל משמעות למה שנאמר. דבר דומה ניתן ללמוד בדברי יתרו כהן מדיין למשה (שמ' ח יא) "יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים". בספר תהלים ישנה "קריאה" להעמיד לרשותו של האל פנתיאון של אלים זוטרים ממנו (המכונים "בני אלים") שיהיו סביבו (תה' כט, א) "הָבוּ לַיהֹוָה בְּנֵי אֵלִים". לאמונה בעצם קיומם של אלים אחרים התלוותה האמונה בעליונותו של יהוה על אותם אלים (תה' פו ח) "אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי", (תה' פב א) "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט". בנוסף, גדולתו של יהוה, כפי שהאמינו בו עד למהפכת ספר דברים, היתה בכך שיצורים שמיימים מכירים בגדולתו (תה' פט ח) "אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד (=חבורה של) קְדֹשִׁים, רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו". "קְדֹשִׁים" משמע חוג המלאכים או בני האלים המכונים גם "שמים" (תה' פט ו) "וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יְהֹוָה, אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים", וכן (איוב לח ז) "בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים", כלומר כּוֹכְבֵי בֹקֶר מקבילים בפסוק לבְּנֵי אֱלֹהִים. הרעיון לפיו "השמים", "צבא השמים" ו"כוכבי השמים" נחשבים לכוחות אלוהיים נקרא אַסְטְרָלִיזַצְיָה (astralization), שהוא רעיון מַעֲרַב שֵׁמִי קדום המצוי גם בכתבי אוגרית (על כך יורחב בפרק "האמונה בקיומם של הרבה אלים- פוליתאיזם").

יש הרואים גם בפסוק שלהלן הוכחה לכך שהאמינו בקיומם של אלים נוספים. בשירת האזינו נאמר (דב' לב ח) "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אלא שמגילת קומראן^[2] כמו גם בתרגום השבעים נאמר "למספר בני אל/ האלהים"^[3]. לאור גרסאות אלו אפשר להבין את הפסוק כך שהאל נתן לכל אחד מבני האלהים עַם כדי שיהיה תחת שלטונו"^[4].

ניתן להעריך במידה גבוהה של וודאות כי פולחן "צְבָא הַשָּׁמַיִם" עד לאותה הרפורמה של יאשיהו היה חלק בלתי נפרד מפולחן יהוה הלגיטימי, ומספר נימוקים להערה זו. ראשית, יהוה עצמו מכונה "יְהֹוָה צְבָאוֹת", משמע שיש לו צבא. שנית, עד למציאת ספר התורה היו בהיכל יהוה כלי פולחן המיועדים לצבא השמים והמלך יאשיהו הורה להוציאם מהמקדש (מל"ב כג ד) "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהֹוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם". על הנביא מִיכָיְהוּ מסופר שראה את יהוה כשמימינו ומשמאלו "צְבָא הַשָּׁמַיִם" (מל"א כב יד) "שְׁמַע דְּבַר יְהֹוָה, רָאִיתִי אֶת יְהֹוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ". נמוק שלישי, ישנו פסוק בספר ירמיהו המעיד כי לא רק מלכי יהודה עבדו את פולחן השמים אלא כל שדרות העם לרבות הכהנים והנביאים (יר' ח א-ב) "יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם, וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם, וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם".

וכאן בדיוק חידושו העיקרי של ספר דברים, חידוש שהיה מהפכני לתקופתו, לפיו אין בכלל במציאות אלים אחרים מבלבד יהוה. אל זה קיים לבדו ואין עוד מלבדו. ספר דברים שולל לחלוטין את עצם קיומם של האלים אחרים, שאינם "בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל" וגם לא "עַל הָאָרֶץ מִתָּחַת". כפי שצויין קודם, הצירוף הייחודי "אֵין עוֹד" מופיע אך ורק בספר דברים תוך הדגשת קיומו של יהוה כאל יחיד ובודד בעולם, (דב' ד לה) "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", וכן (דב' ד לט) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד". ספר דברים עושה מאמץ גלוי לשרש את האמונה בדבר עצם קיומם של אלים אחרים^[5]. לצורך כך נאסר כל פולחן לאלים האחרים באיסור גמור, פולחן שרווח בעם מדורי דורות.

יחד עם זאת נראה כי רעיון שלילת האלים האחרים המאפיין את ספר דברים לא שלל את רעיון האַסְטְרָלִיזַצְיָה, הכרה בכוחות מסויימים של "כוכבי השמיים". לפי ספר דברים פולחן "צבא השמים" יועד רק לעמים האחרים, אך לא לעם ישראל (דב' ד יט) "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם, אֲשֶׁר חָלַק יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". כלומר, פולחן "צבא השמים", אסור על עם ישראל אך הוא מיועד "לכל העמים. דברים ברוח זאת אומר:

וכך מנסח את הדברים יעקב חיים טיגאי :

"על פי ספר דברים, מכיוון שישראל נבחרו לעבוד את ה', הם בלבד עובדים לאל האמיתי. העמים האחרים עובדים לפקודיו של ה' או לאלילים שאין בהם ממש. הואיל וה' עצמו חילק לעמים האחרים את אלוהיהם, ספר דברים אינו רואה באמונותיהם משום חטא או עוון. ה' הקצה לעמים אחרים את גרמי השמים שיעבדו אותם כאילו היו אלים, אבל את עם ישראל לקח לעצמו, שהוא בלבד יהיה להם לאלוהים"^[6].

בתקופה מאוחרת יותר, היו שהאמינו שאותו צְבָא הַשָּׁמַיִם עצמו עובד את יהוה (נח' ט ו) "אַתָּה הוּא יְהֹוָה לְבַדֶּךָ את אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ, הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים". האמונה בכוחם של גרמי השמים והאמונה בכך שהם בעלי "תודעה עצמית" באה ליד ביטוי בפיוט "אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים" שמחברו אינו ידוע והוא מתוארך למאות הראשונות לספירה. הפיוט נאמר בתפילת השבת, ובו מופיעות השורות: "טוֹבִים מְאוֹרוֹת שֶׁבְּרָאם אֱלֹהֵינוּ/ יְצָרָם בְּדַעַת בְּבִינָה וּבְהַשְׂכֵּל/ כֹּחַ וּגְבוּרָה נָתַן בָּהֶם/ לִהְיוֹת מוֹשְׁלִים בְּקֶרֶב תֵּבֵל ....שֶׁבַח נוֹתְנִים לוֹ כָּל צְבָא מָרוֹם".

האמונה בדבר בלעדיותו של האל ואין עוד "כוחות אלוהיים" כלשהים הובילה גם ללהסתייגות מוחלטת מכל חפץ קדושה שיכול להיחשב כאלילי. אין בכל ספר דברים כל זכר לבגדי הכהן הגדול, לחושן ולאפוד, המוזכרים בשאר החומשים מעל לשלושים פעמים כמו למשל (שמ' כח ד) "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד". ספר דברים גם אינו מזכיר ולו במילה את ה"אוּרִים וְתֻּמִּים" שהיו אמצעי בידי הכהן הגדול לשאול שאלות את האל (במ' כז כא) "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהֹוָה, עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה", כלומר התשובה שהיתה מתקבלת באמצעות החפץ המאגי הזה היתה אמורה לחייב את העם.

האמונה בייחודיות האל שבספר דברים הביאה לכך שנאסר זו "פולחן המתים" שהיה נפוץ באותה העת. בפולחן המתים נהוג היה "להאכיל" באופן טקסי את המתים. בדרך כלל היו אלו קרובי משפחתו של הנפטר "מאכילים" את המת, ויתכן ויוחסו "כוחות" כאלו ואחרים לנשמת המת. ספר דברים אוסר על כך, כפי שניתן ללמוד מההצהרה שמצהיר אומר תפילת הביכורים לפני יהוה. מגיש הביכורים מצהיר שלא "נתן למת" (דב' כו יד) "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת", כלומר גם פולחן ל"כוחות השאול" שהיה מקובל בישראל נאסר אף הוא^[7].