הקטנת חשיבות תפקיד הקורבנות וחשיבות המשכן

ייחודיות נוספת שישנה בספר דברים בכך שאין בו מילה אחת המזכירה את פולחן "הקטורת" או את חשיבותה. המילה "קְטֹרֶת", המופיעה אין סוף פעמים בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר^[1], אינה מופיעה ולו פעם אחת בספר דברים. כמו כן אין מילה אחת על פולחן "הטבת הנרות" במקדש, פולחן המוזכר פעמים רבות בשאר החומשים^[2]. כמו כן אין מילה אחת על "שולחן הפנים" המוזכר בספרים שמות ובמדבר^[3] (שמות לה, יג) "כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים". בנוסף, תוכנו של ספר ויקרא כמעט ואינו מוזכר כלל בספר דברים. הפחתת חשיבות מעמד פולחן הקורבנות בספר דברים בא לידי ביטוי גם בכך שעל אף הספר סוקר את קורות בני ישראל בארבעים שנות נדודיו במדבר, מושמט ממנו לחלוטין סיפור המשכן. אותו המשכן המוזכר עשרות פעמים בחומשים שמות ויקרא ובמדבר, תוך תאור בנייתו, מראהו וחנוכתו, אינו מוזכר ולו פעם אחת בספר דברים, כאילו לא היה קיים מעולם. בוודאי שהיעדרות כל איזכור למשכן אומרת "דרשני".

עיון בסוגי הקורבנות המוזכרים בספר דברים מעלה כי מוזכרים שם קורבנות מסוג "נדבות", "נדרים", "שלמים", שהם קורבנות המכונים בלשון חז"ל "קודשים קלים", שהמשותף להם שהמקריב שותף באכילתם. ניתן לומר בוודאות שגם הקורבנות המוזכרים רק באופן כללי בספר דברים מוזכרים בו ככאלו המיועדים יותר למען האדם והסביבה ולאו דווקא למען האל, ומטרתם לשמח את לב האדם והסובבים אותו. במקרים בהם מזכיר ספר דברים את הקורבנות, הרי שהוא עושה זאת לא בהקשר הפולחני אלא כדי להדגיש את הסולידריות החברתית הבאה לידי ביטוי בסעודה בצוותא חדא וסיוע כלכלי לחלקים החלשים בחברה, העבדים, השפחות, והלויים חסרי הנחלה. הציווי המפורש המוזכר לגבי הקורבנות הוא לשמוח ביחד אגב אכילת בשר "עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם"(דב' יב ו- יב):

"וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם...אֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם ... וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם ... וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם".

יש לשים לב כי ספר דברים בכוונת מכווון מתעלם מהמשמעותו הספציפית של כל קורבן, ומציג את קורבן העולה ואת קורבן הזבח, בנשימה אחת כאילו הם היינו הך, "עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם". ואולם, "קורבן עולה" על פי המסורת הכהנית בספר ויקרא כלל אינו אמור להיאכל, אלא כולו מוקדש כולו "עולה כליל" ליהוה (ויק' ח כא) "אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהֹוָה". ספר דברים קובע "להביא" את "העולות, הזבחים והמעשרות" ולאכול "לפני יהוה" מתוך לכידות החברתית ועזרה לעניים, יתומים ואלמנות. נראה כי מטרת הקורבן הינה שמחתו של מקריב הקורבן ומשפחתו כמו גם הסיוע לעניים לשמוח גם כן מעמל יומם וטרדות חייהם.

דוגמה נוספת לכך ניתן לראות בתוכן שיוצק ספר דברים לחג השבועות תוך הדגשת האלמנט החברתי-סוציאלי והסולידריות הרצויה (דב' טז י) "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ...וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". חשיבות החג הינה בשמחת החג בחיק המשפחה תוך שיתוף האוכלוסיה החלשה כאחד, הגר, הלוי, היתום והאלמנה. שמונה פעמים מוזכר בספר דברים הציווי לשמוח. לעומת זאת, אם נבחן את המקור הכהני המתייחס לאותו החג ממש הרי שכל עניינו בהעלת קורבן למטרת "ריח ניחוח" ליהוה, ללא אזכור השמחה והסולידריות החברתית (במ' ח כו-ל):

"וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה ...כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה...וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן".

באופן כללי ניתן לראות כי ספר דברים מזכיר בעיקר את המצוות ששמירתם תביא לחיזוק החוסן הפנימי של העם וחיזוק הסולידריות החברתית דבר שיאפשר לשמור על העם בארצו תוך התמודדות עם האתגרים הקשים הצפויים.

מהיכן בא השינוי בתפישת הקורבנות בספר דברים? נדמה שאת הקרדיט לכך יש לתת לנביאי ישראל. נביאי הכתב, המוכרים גם בשם "הנביאים הקלאסיים" שפעלו החל מאמצע ימי הבית הראשון ודבריהם הועלו על הכתב, ביטאו תפישת עולם חדשה המביעה הסתייגות ברורה מקורבנות הדם הפולחניים, המעטה מחשיבותם, תוך שהם נותנים עדיפות לחיי צדק ומוסר, ומכאן שמם הנוסף "נביאי המוסר". כך למשל אומר הנביא ישעיהו כי יהוה אינו חפץ בקורבנות (יש' א יא) "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם, יֹאמַר יְהֹוָה,שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי". כך גם אומר הנביא הושע (ו, ו) שהאל מעדיף עשיית חסד ולא קורבנות, "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת". הנביא ירמיהו אומר דברים חריפים נגד הקורבנות, לפיו יהוה מעולם לא ציווה על הקרבת קורבנות, או לפחות לא בצאת בני ישראל ממצרים (יר' ז כב) "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח". גם בפרקי תהלים ניתן למצוא ביטוי לתפישת עולם זו המסתייגת מפולחן הקורבנות (תה' נא יח-יט) "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח... זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה".

הנביאים השמיעו "דברים כדורבנות" באומץ רב כנגד עצם פולחן הקורבנות, בזמנים בהם הקורבנות נחשבו, מזה עדן ועדנים בהיסטוריה האנושית כדבר החשוב ביותר, הן בעיני העם בכלל, ובעיני הכהנים בפרט. בעולם המקראי האדם יכל "להתקרב" אל אלוהיו ולבקש בקשות ממנו רק באמצעות הקרבת קורבן לאל. הקורבנות נועדו "לשכך את זעמו" של האל כפי שניתן ללמוד מחשיבותו של "ריח הניחוח" לאחר המבול (בר' ח כא) "וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה". כך גם ניתן להבין מדברי דוד לשאול (שמ"א כו יט) "אִם יְהֹוָה הֱסִיתְךָ בִי, יָרַח מִנְחָה", כלומר, הקורבן ישכך את כעסו של האל כשיריח את המִנְחָה. ניתן לשער כי הנביאים בדבריהם זעזעו את אמות הסיפים ודבריהם אף נחשבו כדברי "כפירה" ממש בעיני הכהנים.

ניראה כי ספר דברים הביא להעתקת הרגש הדתי מפולחן הקורבנות אל עולם הדיבור וההגות. ספר דברים הוא היחיד שמטיל חובה לשנן את התורה על ידי כל אחד מישראל. ספר דברים רוקן את המרחב הציבורי בארץ מפולחן קורבנות באמצעות הדרישה ל"ייחוד הפולחן", והעלה על נס את ערך לימוד התורה וההשכלה התורנית במקום זאת. זו גם הסיבה שבספר דברים נאמר שהאב צריך לשנן לבנו את התורה ולהגות בה בעצמו בבוקר ובערב, והמלך צריך אף הוא להגות בתורה כל ימי חייו (דב' ו ו-ז):

"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". גם המלך עצמו מחוייב להגות בתורה ולקרוא אותה כל חייו" (דברים יז, טו-יט) "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ ... וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת ... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה".

וכך מנסח את הדברים מיכה גודמן:

"משה אינו מציין כלל את קורבנות החטאת והאשם המובאים בבית המקדש, ולקורבן העולה- שמוקרב פעמיים בכל יום- יש רק התייחסות שולית וכמעט חסרת משמעות. אין בנאום של משה ולו מילה אחת על חשיבותה של הקטורת, על מעשה הטבת הנרות במנורה ועל אפיית לחם הפנים.

האיסור על פולחן מחוץ למקדש לא נועד להאדיר את המקדש, אלא להגביל, לצמצם, את הפולחן. רעיון זה אינו מקורי. הוא כבר נאמר על ידי הרמב"ם, "להמעיט מין זה של פולחן" (מורה נבוכים ג, ל"ב. תרגום: מיכאל שוורץ. אוניברסיטת תל אביב, 2002). ספר דברים שמצמצם את חשיבותו של הפולחן, אינו מתכוון בזה לצמצם את מחויבותו של האדם לעבודת האל. בעדכון הרוחני שמציע משה, יש יותר אהבה לאל ופחות טקסים לכבוד האל"^[4].

מהאמור עולה כי בניגוד למה שנתפש כי ספר דברים חוזר שוב ומשנן וחוזר על ספר התורה, כפי שגם ניתן היה לחשוב בהיותו ספר "משנה תורה" שתפקידו לחזור בשנית על העיקרי התורה, הרי שספר דברים נועד בעצם "לצנזר" חלקים ממנה מצד אחד תוך הבאת הדגשים תאולוגיים שהיו חשובים יותר בעיניו, כפי שגם נראה בהמשך.