העברת הסיפורים בעל פה טרם העלתם על הכתב
הנוהג והמסורת של העברת הסיפורים בעל פה, ולא באמצעות הכתב, נרמזת במספר מקומות במקרא כנוהג בעל תכלית דידקטית של שימור המסורת של העם בקביעת זהותו (שמ' כד ג) "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהֹוָה", וכן (שמ' י ב) "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם", וכן (שופ' ו יג) "וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְהֹוָה", וכן (תה' מד ב) "אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם", וכן (תה' עח ג-ו) "אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ ...לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם".
במילים אחרות, טקסטים רבים שבתורה לבשו תחילה צורה של מסורות בעל פה, שרק בשלב מאוחר יותר הועלו על הכתב. כאן יש להזכיר כי קיימת השערה במחקר לפיה רבים מהסיפורים הומחזו והועברו גם בצורה תיאטרלית כמעין מחזה קצר. הנימוקים שבבסיס השערה זו הינם: מיעוט הדמויות בכל "סצינה" שבסיפור, דיאלוגים שונים המשובצים בתוך הסיפורים, סיום כל סיפור ב"פינוי הבמה". רבים מהסיפורים מסתיימים בכך שכל דמות "הולכת לדרכה" כאילו הדמויות שב"מחזה" מפנות את הבמה עם סיום הדרמה, כמו למשל (בר' לב א-ב) "וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ, וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ", וכן (במ' כד כה) "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ, וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ", וכן (שמ"א כו כה) "וַיֵּלֶךְ דָּוִד לְדַרְכּוֹ וְשָׁאוּל שָׁב לִמְקוֹמוֹ" (נראה כי המילים "וַיֵּלֶךְ" ו"וַיָּשָׁב" גם משמשות במקרים רבים "כצמדי מילים" בשירה).
כמו כן הסיפורים מאופיינים במיעוט תיאורי חיי הנפש והלכי הרוח, אין תיאורים של גוף או של נוף, למעט מקרים חריגים, אלא במקום זה "מה שרואים זה מה שיש", וזה מה שמסופר. בנוסף, ניתן להבחין בריבוי סיפורים עם מוטיב ההתחפשות לאדם אחר, יעקב מתחפש לעשיו (בר' כז טו), תמר מתחפשת לזונה (בר' לח יד), הגבעונים מתחפשים לעם שהגיע מרחוק עם ציוד בלה (יהו' ט ד), אשת ירבעם מתחפשת במפגשה עם הנביא (מל"א יד ב) ואף המלך אחאב התחפש על פי הפרשנות המקובלת (מל"א כב ל) "וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבוֹא בַּמִּלְחָמָה".
ניתן לשער שמרגע שעלו מחזות אלו על הכתב כסיפור, אבדו המחזות וכל שנותר הוא רק האופי הדרמטי. המעבר לסיפור יצר את תופעת החזרות (ראה בהרחבה בהמשך בפרק "שינויים ספרותיים עקב המעבר מסיפור בעל פה- תופעת החזרות על מרכיבים בסיפור"). זו השערה וצריכה עיון רחב יותר.
עוד יש לזכור כי המקרא מורכב מטקסטים רבים שנכתבו בתקופות שונות, בידי מחברים שונים. על המעבר בין שלב העברת המסורות ממסירתן בעל פה להעלאתן על הכתב כתב פרופ' יאיר זקוביץ כדלקמן:
"לכתיבת רבים מן הסיפורים קדמה היסטוריה ארוכה של מסירתם מדור לדור, מפה לאוזן, במגוון גרסאות, על דרך הכתוב ביחס לחשוב במאורעות בהיסטורי המקראית, יציאת מצרים:"והיגדת לבנך" (שמות יג, ח; ראו עוד שם יב, כו-כז; דברים ו, כ-כד). ספרות המקרא מדגישה את חשיבותה של פעולת הסיפור (שמות י, ב) "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם". מזמור עח בתהלים קושר בין הסיפור, הפצת המסורת, לבין שמירת המצוות (תהלים עח, ו-ז) "לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם, וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ"".
בשעה כלשהי במהלך ההיסטוריה התעוררה התחושה כי אין די בסיפור על פה ויש להעלות את מסורות העבר הנזילות, על אין ספור גרסאותיהן, על הכתב כדי לגבש מסורת אחידה ומחייבת, ובמיוחד כדי להתאים את המסורות שבעל פה לתפיסותיו של הכותב, לאמונותיו ולדעותיו"[1].
כמו כן יש לזכור כי האירועים המוזכרים בתנ"ך לא נוצרו לפי סדר הופעתם בתנ"ך, כך שסיפור על תקופה קדומה יתכן ונוצר בתקופה מאוחרת. כך למשל, ספר בראשית, כספר ערוך, לא קדם לספר דברים אלא להיפך, וכתיבת האגדות על האבות לא קדמו בהכרח לכתיבת סיפור יציאת מצרים. כאשר האגדות החלו להירשם, על פפירוס או על קלף, הנוסח הכתוב עֲלֵי ספר החל לקבל משנה תוקף. וכך ניסחו את הדברים פרופ' אברהם פאוסט וד"ר חיה כץ:
"כאשר טקסט עובר סדרה של עריכות, בידי עורכים שונים בעלי מטרות שונות, ולעיתים אף סותרות, ובמשך מאות שנים, קשה מאוד, ולעיתים אף בלתי אפשרי, להשתמש במקור זה כדי ללמוד על התקופה שאותה הוא מתיימר לתאר, ואפילו אם במקור הוא נכתב בתקופה ההיא. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לטקסט המקראי, שבנוגע לחלקים ממנו יש ויכוח האם גרעינו המקורי נכתב בתקופת המלוכה, וחלקיו הקדומים אף עברו ככל הנראה שלבים של מסירה בעל פה, ואלו מהווים אף הם מקור נרחב לשינויים, שיבושים, האדרות, וכדומה, לפני שהועלו על הכתב"[2].