יצירת כינויים מתחלפים לדמויות שבסיפור (אֶפִּיטֵט)
המעבר של הסיפורים מסיפורים בעל פה לסיפורים בכתב הביא לתופעה ספרותית המכונה "אֶפִּיטֵט", כלומר כינוי המוצמד לשם של דמות כדי להדגיש תכונה בולטת או מידת קירבתו או חשיבותו לאחרים[1]. עיון בסיפורי המקרא מגלה כי יש ובאותו הסיפור ניתנים כינויים שונים לאותו האדם. בניגוד לשירה האֶפִּית היוונית בה מקובל כי לכל דמות ישנו כינוי אחד, ואותו "אפיטט" מלוה את הדמות לכל אורך השירה, הרי שבספרות המקראית הכינויים משתנים באותו הסיפור עצמו, וזאת בהתאם למידת קירבתו לדמות אחרת בסיפור.
דוגמה לתופעה זו ניתן לראות בסיפור גירוש הגר למדבר, בו ישמעאל מקבל ארבעה כינויים: "בְּנוֹ" (ביחס לאברהם), "הַיֶּלֶד" (ביחס להגר אמו), "הַנַּעַר" ו"בֶּן הָאָמָה" ביחס לשרה ולאל (בראשית כא, י-כ):
"(י) וַתֹּאמֶר (שרה) לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק: וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ...וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר ... וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ ...וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד ...וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם... כִּי אָמְרָה (הגר) אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד ... כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם...וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת".
דוגמה דומה נוספת ניתן לראות בסיפור החייאת בנה של "האשה הגדולה משונם" על ידי הנביא אלישע. אשה זו מכונה בחמישה כינויים שונים באותו הסיפור: "אִשָּׁה גְדוֹלָה", ו"אֵם הַנַּעַר" ביחס למחבר הסיפור, "הַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת" (ביחס לנביא בתחילת הסיפור ובסופו), "אִמּוֹ" (ביחס לאבי הנער שמת), "הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז" (ביחס לאלישע כשהאשה מפתיעה אותו בצהרי היום), כפי שמתואר בסיפור (מלכים ב, ד, ח-לז):
"וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם ...וַיֹּאמֶר אֶל גֵּחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו...וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן ...וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר (אבי הנער שמת) אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ, וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת... וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז...וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי יְהֹוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ... וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ".
- אֶפִּיטֵט (מיוונית: epitheton – תוספת, כינוי) הוא כינוי לוואי מתאר שמוצמד לשם של דמות, מקום או חפץ, כדי להדגיש תכונה בולטת או קבועה שלו, מעין תיאור קצר שמתחבר לשם ונהיה כמעט חלק ממנו. דוגמאות מהספרות הקלאסית ב"אִילִיאָדָה" (השירה האֶפִּית היְוָנִית העתיקה המיוחסת למשורר הומרוס) מופיעים כינויים קבועים כמו: "אכילס מהיר־הרגליים", "הֶרָה לבנת הזרוע", אפרודיטה "המוזהבת" והאל זאוס מכונה "מְכַנֵּס הֶעָבִים" ("אֹסֶף הָעֲנָנִים"). הכינויים חוזרים שוב ושוב בשיר או בסיפור כדי לחזק את האופי של הדמות וליצור קצב פיוטי. דוגמאות מהתנ״ך גם במקרא יש שימוש באֶפִּיטֵטים, למשל: "אַבְרָהָם הָעִבְרִי", "דָּוִד הַמֶּלֶךְ", "יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ".