יהוה אל ההיסטוריה

העורך בחר להציג את השתלשלות הסיפורים ההיסטוריים על פי תפישת עולם המצדיקה הצדקה מוחלטת את יהוה ודרכי הנהגתו בעולם. הַצְדָּקַת האל מכונה "תאודיציה", או "תֵאוֹדִיצֵאַה, ("תֵאוֹ"= אל ו"דִּיקֶה"/ "דִיצֵה"= צדק). ההנחה הבסיסית הינה כי האל פועל בדרכי צדק בעולם (דב' לב ד) "הַצּוּר תָּמִים (=מושלם) פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". תפישת עולם נוספת היתה ההנחה שהאל מעורב במהלכה של ההיסטוריה האנושית. הצדקת פעולות האל נעשתה באמצעות פיתוח תורת הגמול, תורת "החטא ועונשו", לפיה כל אירוע רע מהווה פעולת ענישה כתגמול על מעשה רע. אשר על כן, בכל הספרים ההיסטוריוגרפיים שבמקרא, יהוה הופך להיות "אל ההיסטוריה", המעורב במה שמתרחש בעולם, ועושה פעולות צדק. האל הוא הקובע את מהלך ההתרחשויות ההיסטוריות בהתאם להתנהגות בני האדם בכלל ועם ישראל בפרט. ההיסטוריה בספרים אלו מתוארת באופן רצוף, ראשיתה בבריאת העולם בספר בראשית, ואחריתה בסיפור הגליית ממלכת יהודה לבבל בסוף ספר מלכים ב'.

יש לתת את הדעת למספר מאפיינים ייחודיים בעצם תפישת האל כ"אלוהי ההיסטוריה האנושית". ראשית, מאפיין זה ייחודי לספרות המקראית ואין לו אח ורע בספרות עמי המזרח הקדום. האלים השונים במזרח העתיק פועלים באופן שונה, באופן מחזורי, וחלקם גם על פי עונות השנה. כך למשל, האל תמוז "מת" בחודשי הקיץ ואחר כך קם לתחיה לסירוגין, מדי שנה בשנה באופן מעגלי.

מאפיין נוסף בהיסטוריוגרפיה המקראית שיש לתת עליו את הדעת הינו שבעוד שבשלבים ההיסטוריים שקדמו לכניסה לארץ, המתוארים בחומשי התורה, האל הוא זה שיוזם את המאורעות ופועל להגשמתם, הרי שבתקופה שלאחר הכניסה לארץ, בספרי נביאים ראשונים, מתמעטת "היוזמה האלוהית" והופכת יותר לתגובה לפעילות בני האדם, בעיקר כענישה על חטאים או ישועה, וכפי שהוזכר, העורך מצדיק תמיד את פעולות יהוה ומטיל תמיד את האשם על הדברים הקשים שמתרחשים על בני ישראל.

מאפיין נוסף של ספרות זו הינו האדרת מיתוס יציאת מצרים ושושלת בית דוד כתפישה דתית.

מאפיין ייחודי נוסף הינו האמצעי האמנותי-ספרותי בו העורך-הסופר עושה שימוש כדי לומר את דברו, ובעיקר את פרשנותו לאירועים ההיסטוריים. לאורך כל הספרים ההיסטוריוגרפיים משובצים "קטעי הסבר" למה שמסופר המוצגים לקורא כ"נאומים". המדובר בקטעים שנועדו להסביר לקורא את הסיבה להתרחשות ההיסטורית המתוארת. העורך מתאר את החטא ולאחר מכן את העונש שבא בעקבותיו, כשהעונש הינו בעצם הגמול האלוהי. בנאומים אלו מצדיק העורך את מעשי האל שגרם למאורעות הקשים והטראומטיים בהיסטוריה של העם, אירועים כמו הפסדים במלחמות, פיצול הממלכה המאוחדת לאחר מות שלמה המלך (בימי המלכים רחבעם וירבעם), קץ שושלת ירבעם, חורבן ממלכת ישראל, חורבן ממלכת יהודה, ועוד. הכתיבה מאופיינת ככתיבה דתית, דידקטית בעליל, שמטרתה לחנך את העם לצייתנות לאל ולמצוותיו מתוך אמונה מוחלטת בצדקת פעולותיו. וכך מתאר את הנאומים משה ויינפלד:

"הנאום הוא הצורה האופיינית ביותר ליצירה הדבטרונומיסטית. ספר דברים אב הטיפוס של היצירה הדבטרונומיסטית, ערוך רובו בצורת נאום פרדה של משה. הנאומים הם ציוני דרך לאורך ההיסטוריוגרפיה הדבטרונומיסטית כולה"^[1].

דברים ברוח אומר נדב נאמן:

"בכל הצמתים החשובים בתולדות ישראל שָׂם הדויטרונומיסט בְּפִיהָ של אישיות בולטת נאום בעל אופי נאומי, הכתוב בסגנון ובמטבעות לשון המיוחדים לו. בנאום מופיעה סקירה המפרשת את האירועים שהתחוללו בעבר, והמסקנות העולות ממנה הן בגדר הדרכה לעתיד"^[2].

הנאומים הללו עוברים כחוט השני לכל אורך העריכה הדוייטרונומיסטית בספרים ההיסטוריוגרפיים, והם שולבו לעיתים בין הסיפורים השונים, כקטעי קישור בין הסיפורים השונים. כך לדוגמה, אחד הנאומים הארוכים שניתן להזכיר הינו הנאום המסביר את חורבן ממלכת ישראל, שהתרחש כמאה שלושים ושש שנים לפני חורבן ממלכת יהודה. הנאום מופיע במלכים (ב, יז, ז-יז):

"וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ...וַיָּעַד יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים ...וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם ...וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שְׁנֵי עֲגָלִים ... וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל...וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ ...וַיִּתְאַנַּף יְהֹוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ".

דרך נוספת בה בחר העורך לתת את הסבר למתרחש היה באמצעות שיבוץ הנאום כחלק מדברי אחת הדמויות הפועלות בסיפור, כמו לדוגמה בדברי הנביא עלום השם שהתגלה לגדעון (שופ' ו ו-י):

"וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה... וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים...וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי".

הכתיבה ההיסטוריוגרפית הנה "פרי הילולים" של האסכולה הדויטרונומיסטית מבית היוצר של ממלכת יהודה, וממלכה זו בלבד. ניתן לשער כי לו ממלכת ישראל היתה שורדת, וכתביה התאולוגיים היו ממשיכים להיכתב אף הם לאורך מאות השנים, היינו זוכים לראות תפישות תאולוגיות שונות מאשר ביהודה, כפי שמנסחים את הדברים ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן:

"הכהונה הרשמית במזבחות הצפוניים בדן ובבית אל הציעה בלא ספק הסברים מורכבים ומתחרים לתהפוכות גורלה של הממלכה הצפונית. אך טבעי שהיו גם נביאים צפוניים- "נביאי שקר" היה המקרא מכנה אותם מן הסתם- שהיו קרובים למוסדות המלוכה בשומרון. חומר מסוג זה לא יכול היה בשום פנים להיכלל בטקסט המקראי כפי שאנו מכירים אותו היום. אילו היתה ממלכת ישראל שורדת, אפשר שהיינו מקבלים היסטוריה מקבילה, מתחרה, ושונה מאוד. אבל עם חורבן שומרון בידי האשורים ופירוק מוסדות הכוח המלכותיים שבה, נדם קולן של כל הגירסאות המתחרות הללו להיסטוריה המקראית"^[3].