גישתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ
גישה אחרת לגמרי ניתן לראות אצל פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהיה אדם דתי ושומר מצוות. לשיטתו, קדושת התנ"ך נובעת אך ורק מכך ש"כנסת ישראל" החליטה שהספרים קדושים. חקר המקרא יכול להיות מעניין מאוד מבחינה היסטורית אך אין לו שום משמעות דתית. פרופ' ישראל קנוהל היטיב לתמצת את תפיסתו של ליבוביץ, שם הוא מתאר דברים ששמע מפיו:
"ההחלטה מהו התנ"ך, איזה ספר הוא התנ"ך, ומה נכלל בקובץ הזה של התנ"ך, שהוא הקובץ הקדוש לנו, היא החלטה שקיבלו חז"ל. הם שהחליטו אחרי שישבו והתווכחו על כל ספר וספר. ההחלטה מהו התנ"ך היא החלטה אנושית של החכמים ביבנה. מה שחקר המקרא מעלה על התהליכים הספרותיים שהתרחשו בתקופה שלפני כן לא מעלה ולא מוריד מבחינת הקדושה והתוקף הדתי של התנ"ך, שקדושתו אינה תלויה בשאלת הפרה-היסטוריה של התנ"ך. ההחלטה של כנסת ישראל לקדש את הספרים של התנ"ך היא מקור הקדושה שלהם"[1].
גישה זו מתעלמת מכך שגם בעיני חז"ל מקובלת היתה האקסיומה התיאולוגית הבלתי מנומקת לפיה האל נתן את התורה, ושברוחו נכתבו הספרים, וגישה זו היא הבסיס לקביעתם. מכאן, שגם ישעיהו ליבוביץ מתעלם בדרכו ממתן תשובה מדוע לשיטת חז"ל המקרא אלוהי. חקר המקרא חושף את היצירה הספרותית המופלאה של ספרי המקרא כיצירה אנושית, תוך הבחנה בין התפישות השונות וחילוקי הדעות השונים כפי שהיו לאורך ציר ההיסטוריה. ספרי המקרא התקדשו עוד הרבה לפני ההחלטה שקיבלו חז"ל. יתכן ופרופ' ליבוביץ אינו נזקק, אַלִּבָּא דְּדִבְרֵי קנוהל, ליתן הסבר לממצאים העולים מחקר המקרא, כי די לו מכך שהוחלט "על ידי כנסת ישראל" שספרים אלו מקודשים, וממילא חקר המקרא "אינו מעלה ואינו מוריד". החיים הקלים.
נדמה כי תפישות אלו בדבר "שיטת הבחינות" או "גישת התמורות" יותר משהם משקפים תפיסה מחקרית-אקדמית סדורה הם משקפים יותר מעין "זעקת שבר" של אדם שאמונתו עוברת טלטלה עזה לאור הממצאים המחקריים, וכל מעייניו נתונים כעת לצאת במלחמת מגן על "הקהילה" אליה הוא משתייך כנגד ממצאי חקר המקרא ש"נכפו" עליו לאחר שנחשף אליהם.
נסכם את הדיון ברוח אפטימית, בדברים המתמצתים את יתרונה של הפרשנות המחקרית, כפי היטיב לנסח מרדכי כוגן במבוא לספרו הפרשני לספר מלכים:
"הפירוש (המחקרי) שם לו למטרה את המשימות האלה: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות, ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות ההיסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ- מקראית; להביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות- פרשניות או היסטוריות מיוחדות- דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים"[2].
השער השני המתסיים כעת, עסק בשאלת עריכת התורה וספרי המקרא, הסופרים המקראיים, שיקולי העריכה, "ארגז הכלים של העורך" והתמודדותו עם טקסטים עתיקים, סיפורי האבות, עריכת ספר שופטים, כמו גם בהתמודדות הפרשנויות המסורתיות בעת החדשה עם חקר המקרא. נעבור כעת לשער השלישי שכותרתו "שיבושים בהעתקת הטקסט המקראי וגלגוליו", שער שעניינו פחות עיסוק בתיאולוגיה ויותר בצדדים ה"טכניים" אודות שיבושי העתקה בטקסים המקראיים והמנגנונים שהביאו לשיבושים אלו. ההנאה מובטחת !