שלב חמישי בחקר המקרא- ספר דברים (עליו יורחב בפרק נפרד)

עד כה הזכרנו את קיומם של שלושה מקורות שבתורה, היהויסטי, האלהיסטי והכהני. השלב הבא בחקר המקרא היה באמצע המאה ה-19 עם זיהויו של מקור נוסף המהווה חלק גדול מספר דברים. מקור זה נקרא במחקר "מקור "D כקיצור המילה אנגלית "דוייטרונומיסטי"^[1] (Deuteronomist) שמשמעותה "משנה תורתית"^[2]. בשנת 1806 המלומד וילהלם מַרְטִין לֶבְּרֶכְט דֶה־וֵוטֶה (Wilhelm Martin Leberecht de Wette), שחי בין השנים 1780-1849, פירסם ספר בשם "פרקי מבוא להבנת התנ"ך" ("Beiträge zur Einleitung in das Alte Testament") ובו הוא מראה שספר דברים שונה בטיבו וסגנונו מספרי החומש הקודמים, בראשית עד במדבר, ומסקנתו היתה שספר זה הנו יצירתו של מחבר מאוחר יותר במידת מה והנו המצוי רק בספר דברים. וכך מנסח את הדברים יעקב כדורי:

"דה וטה העלה את ההשערה כי 'ספר התורה' שנמצא בימי יאשיהו היה אל נכון ספר דברים, והסיבה לכך שאיש לא שמר את מצוותיו עד אותה עת היתה פשוטה: הספר עצמו לא היה קיים קודם לכן. הוא ציין שלא רק מצוות ביטול הבמות לא קויימה עד ימי יאשיהו, אלא גם חוקים רבים אחרים בספר דברים. דה וטה שאל למשל מדוע שמואל, אם אכן הכיר את ספר דברים, הסתייג מן הרעיון של כינון מלוכה בישראל (שמ"א ח 8-6), שהרי ספר דברים קרא לעם בפירוש להמליך מלך (דב' יז 20-14). והוא מצא עוד דוגמאות רבות מעין זו"^[3].

מקור זה חשוב ביותר לאור הקשרו ההיסטורי ההדוק להמהפכה הפולחנית שנעשתה בתרבות הישראלית המקראית בזמן המלך יאשיהו (מל"ב כב-כג) הקרויה גם "המהפכה הדוייטרונומיסטית", או "הרפורמה של ספר דברים". חשיבותו הרבה של מקור זה בכך שהיווה את הבסיס לשינוי הפולחן בארץ כמו גם את התפישות התיאולוגיות כפי שהיו מוכרות עד ליצירתו.

לאור חשיבותו הרבה של המקור הדברימי (או "הדויטרונומיסטי") הפרק הבא יוקדש לתיאור רקעו ההיסטורי של ספר דברים וחידושיו התיאולוגיים והלשוניים, בצירופי מילים הייחודיים רק לו.