ההבדלים התאולוגיים בין שתי גירסאות

עיון מעמיק במקורות מגלה כי כל אחד מהם נותן הסבר אחר לשאלות יסוד כמו: אחת, מי בדיוק חטא ומדוע יש להביא מבול על העולם? שנית, על איזה סוג של חטא מדובר בסיפור? שלישית, מה מקור איסור הרצח? רביעית, מדוע האל בוחר למרות זאת להמשיך את הקיום האנושי, ומדוע נבחר דווקא נח מכל בני האדם? חמישית, מהי דמות האל המצטיירת בכל אחד משני המקורות^[1]. ננסה להצביע על ההבדלים בין המקורות בתשובות השונות הניתנות לשאלות אלו

בנוגע לשאלההראשונה, מי בדיוק חטא ומדוע יש להחריב את כל העולם, הרי שלפי המקור היהויסטי האל רואה רק בבני האדם את החוטאים, ללא כל התייחסות לבעלי החיים (בר' ו ה) "וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם". כתוצאה ממעשי בני אדם (בר' ו ו) "וַיִּנָּחֶם (=התחרט) יְהֹוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". העולם שיצר יהוה נראה בעיניו כעולם מקולקל בגלל האדם ולכן יש להשמיד את האדם. הסיבה להשמדת בעלי החיים שלא חטאו הינה שבראיית במקור היהויסטי תפקידם של בעלי החיים הינו רק לשמש את האדם ולהיות "עזר כנגדו" (בר' ב יח-יט). ללא קיום האדם אין כל משמעות לקיומם של בעלי החיים, ואם הוא מת אין צורך בהם. תשובה זו ניתן למצוא גם בדברי חז"ל (בבלי, סנהדרין קח ע"א) "בראתי בהמה וחיה - אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא - בהמה וחיה למה לי?".

לעומת זאת, על פי הגירסה הכהנית, לא רק בני האדם חטאו, אלא כל בעלי החיים למיניהם ("ַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ ... כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר") ולכן מלכתחילה יש להשמיד את כל באי עולם, כעונש על חטאם.

בנוסף, במקור הכהני הסיבה להשמדה אינה"חרטה" או "עצב" של האל. האל אינו מצטער על כך שברא את העולם, כי על פי מקור זה העולם שנברא הוא "טוב מאוד" (בר' א לא) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". מטרת המבול הינה רק להעניש על החטא על פי עיקרון ה"מידה כנגד מידה". מכיוון שכָּל בָּשָׂר "הִשְׁחִית" ולכן אלוהים "מַשְׁחִיתָם" (בר' ו יא) "ַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים ... וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר ... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ...וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". ענישה "מידה כנגד מידה" עוברת כחוט השני בסיפורי המקרא והיא עיקרון בסיסי באמונה המקראית. וכך מנסח את עקרון הגמול יאיר זקוביץ:

"הגמול האלוהי לובש פעמים רבות לאורך ההיסטוריה אופי של "מידה כנגד מידה" (נדרים נב, ע"א) ובניסוח אחר:"במידה שאדם מודד בה מודדים לו" (סוטה א, יז). תפישת עולם זו ניכרת בסוגות ספרותיות מגוונות כגון בחוק המקראי (שמות כא, כג-כה) "וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל, כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה", וכן (ויקרא כד, כ) "שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶןבּוֹ", או בספרות החכמה, כגון (משלי כו, כז) "כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל, וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב"^[2].

השאלה השניה, על איזה סוג של חטא מדובר שבעטיו נגזר עליהם למות במבול? ע"פ המקור היהויסטי המדובר בחטא הנוגע להשחתה מוסרית או מינית בהם חטא בני האדם. סיפור המבול מוצג כהמשך כרונולוגי ישיר של הסיפור המופיע פסוק אחד קודם לסיפור המבול המספר על עבירות המין בין "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" עם "בְּנוֹת הָאָדָם" וקיום יחסי המין ביניהם, דבר שהוביל ליצירת יצורי כלאיים בדמות "נפילים" או "גיבורים". חטא זה מסופר לפני חטא המבול (בר' ו א-ז):

"וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם, וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ... וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי".

המדובר בסיפור מיתולוגי המעורר שאלות רבות, כגון, מי אלו " בְנֵי הָאֱלֹהִים" והכיצד זה מצליחים לקיים יחסי מין עם בנות האדם? מי היו הילדים שנוצרו מזיווג זה ועוד. סיפור זה ללא ספק חריג באופיו לסיפורי המקרא, וסיפור המבול הנו פועל יוצא שלו.

לעומת זאת, על פי המקור הכהני החטא שנחטא בוצע על ידי כל היצורים, "כָּל בָּשָׂר", והוא רצח. על פי המקור הכהני הארץ התמלאה "חָמָס" (בר' ו יא) "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". המילה "חמס" מוזכרת במקרא במקומות שונים בהקשר של מעשי רצח, כמו בסיפור שמעון ולוי (בר' מט ה) וכמו בסיפור רצח בני ירובעל (שופ' ט כד).

השאלה השלישית, מה מקור איסור הרצח מקבלת שתי תשובות. איסור הרצח נלמד במקור הכהני מקביעת האל כבר בפרק הראשון מה מותר ומה אסור לאכול, ונקבע עיקרון הצמחונות, אכילת פרי האדמה בלבד, ובמשתמע נאסר הריגה לשם אכילה (בר' א כט-ל):

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ...וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה".

אלוהים מתיר אם כן רק "אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" ו"אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה", ומכאן ניתן להסיק שנאסרה הריגת בעלי חיים על כולם. האיסור המוחלט הזה על אכילת בשר מתבטל לאחר המבול, אולי כי מתברר שהמדובר ב"גזירה שאין הבריאה יכולה לעמוד בה". אשר על כן החוק "מעודכן", במקור הכוהני עצמו, כך שלאחר המבול איסור רצח אדם נקבע במפורש במסגרת מה מותא ומה אסור לאכול. החוק החדש לאחר המבול אוסר רצח אדם, אך מתיר לאכול בשר במגבלות מסויימות, אסור לאדם לאכול דם בעלי חיים, ועל האדם ועל בעלי החיים נאסר לשפוך דם של בני אדם (בר' ט ג-ו):

"כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה ...אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ, וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

לכולם אסור לרצוח אדם.

לעומת זאת, איסור על הרצח זה מצוי במקור היהויסטי כבר קודם לסיפור המבול, כפי שהוא נלמד מסיפור קין והבל, והענשתו של קין לאחר שרצח את אחיו. עונשו של קין שיהיה נע ונד ו"ארור יותר מן האדמה" (בר' ד י-יג):

"מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה, וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה". ומדוע האדמה ארורה? בעקבות חטא אכילת עץ הדעת קוללה האדמה (בר' ג יז) "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ"^[3].

מעניין שבמסורת חז"ל חיברו את שתי התפישות לאחת, כך שגם כל היצורים חטאו, כמו במקור הכהני, וגם היה זה חטאי מין כמו במקור היהויסטי. וכך מנסחים את הדברים חז"ל בלשון ציורית (מדרש בראשית רבה, כח) "בדור המבול, הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס, ... השחית כל אדם אין כתיב, אלא כי השחית כל בשר... אף הארץ זינתה".

השאלה הרביעית, מדוע האל בוחר למרות זאת להמשיך את הקיום האנושי, ומדוע נבחר דווקא נח מכל בני האדם? המקורות נותנים תשובות שונות לשאלות אלו. לפי המקור היהויסטי האל היה מחוייב להציל את נח בהיותו צדיק (בר' ז א) "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה". לפי גרסה זו, יהוה עושה צדק בעולמו ואינו מעניש ללא הצדקה. מכאן, שגם אם האל הורס את כל העולם הוא חייב להציל את נוח בהיותו צדיק. רעיון זה חוזר במשתמע בסיפור יהויסטי אחר אודות הפיכת סדום ועמורה. בסיפור זה אברהם שואל את יהוה בפליאה (בר' יח כב-כג) "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?".גם כאן, נקודת המוצא הבסיסית של אברהם, שיהוה מחוייב לכללי הצדק. מכיוון שנוח ניצל, הרי שבזכותו ניצלו גם בעלי החיים שנועדו לשמש עזר כנגדו. מכאן מתבקשת השאלה במה התבטאה צדיקותו של נח? הדבר לא נאמר במפורש אך ניתן להניח שצדיקותו התבטאה בכך שנהג להקריב קורבנות, כפי שעשה מיד לאחר המבול. נח מקריב מבלי שהתבקש כלל לעשות כן, אלא מיוזמתו שלו, כי כך הוא רגיל לנהוג. הרעיון של הגשת קורבן ליהוה מאפיינת את המקור היהוויסטי כבר מסיפור קודם על קין והבל, שהוא גם סיפור פולחני. על פי סיפור זה הבל הקריב את בכורות צאנו וחֵלֶב (בר' ד ד) "הֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן", וזאת בדיוק כפי שיהוה מצווה מאוחר יותר הן על הקדשת הבכורות אליו והן על הקרבת החֵלֶב (שמ' יג ב) "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר ... בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא", וכן (וי' ג טז) "וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה ...כָּל חֵלֶב לַיהֹוָה". חיזוק לכך שהקרבת הקורנות הינה הסיבה שבעטיה נוח נבחר מכל האנושות על פי גישת המקור היהוויסטי כי רק מקור זה מצווה על נוח להביא שבעה מכל החיה הטהורה, כדי שיוכל להמשיך במנהגו להקריב.

לעומת זאת, על פי המקור הכהני שתי סיבות קיימות לסיבת הצלתו של נוח דווקא. הסיבה האחת המפורשת הנה מחוייבותו של אלוהים לקיים את לקיים את הברית שנכרתה איתו. האל מגלה סיבה זו לנח (בר' ו יג-יח):

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי ...וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ".

למרות שהעולם מושמד, קיימת ברית, עליה לא סופר קודם, ואלהים מחוייב לה. הבריתות של אלהים עם בני האדם הינן ערך יסוד במקור הכהני, וקיימות בריתות נוספות בהמשך התורה, עם אברהם, עִם עַם ישראל ועם הכהונה. הבריתות ערוכות במקרא בסדר כרונולוגי מהמעגל הרחב של כלל האנושות, ועד למעגלים מצומצמים יותר של נבחרים. כל מהלך ההיסטוריה מוביל מברית אחת לברית נוספת, מצומצמת יותר, עד לברית החשובה עם צאצאי פנחס הכהן. בכל ברית קיימת "רמה אינטימיות" הגבוהה יותר מקודמתה, כשהרמה הכי גבוהה זה עם הכהנים בכלל ועם הכהן הגדול הגדול שמטהר את משכן האל, בפרט.

בנוסף, לכל ברית מצורפת "אוֹת הַבְּרִית" הייחודית לה. "הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" היא אוֹת הַבְּרִית בברית שנכרתה עם נח והאנושות (בר' ט יד-יז) "וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם...וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית". בברית זו ישנה התחייבות חד צדדית של האל שלא להשחית יותר את האנושות. הברית השניה התקיימה מאוחר יותר עם אברהם, דמות המסמלת את העמים שיצאו ממנו, העם הישראלי וצאצאי ישמעאל. "אוֹת הַבְּרִית" של ברית זאת היא "ברית המילה" (בר' יז ג-יא) "וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר..זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר...וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם". ברית נוספת הנה הברית עִם עַם ישראל לבדו והאות שלה הוא יום השבת (שמ' לא טו-יז) "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן ...בְּרִית עוֹלָם, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם". ברית אחרונה הנה עם הכהנים באמצעות פנחס (במ' כה יב) "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם". העדר אות הברית בברית עם פנחס נובע מן הזהות בין הברית לאות, בעצם קיומה ברציפות של כהונת פנחס. האות בברית זאת הינה הכהונה עצמה, או שאולי האות באה לידי ביטוי באחד מכלי הקודש ששרתו את הכהנים. וכך מנסח את הבריתות אלכסנדר רופא:

"סיפורו של ספר כהנים בנוי על מסגרת של ארבע בריתות: עם נח, עם אברהם, עם ישראל ועם פינחס. יש כאן כעין ארבעה מעגלים קונצנטריים ומצטמצמים: הברית עם נח משמעה האנושות כולה, לפנים ממנה משפחת אברהם כולל ישמעאל, פנימה יותר ישראל, והחוג המצומצם ביותר הוא הכהנים הגדולים.

לכל אחת מהבריתות אות משנה: הקשת בענן לנח, המילה לאברהם, השבת לישראל, לפינחס אין אות, אלא אם כן ניראה את ציפוי נחושת של המזבח או את מטה אהרון השמור לפני העדות (במ' יז יח-יט) "וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם, וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת"^[4].

הסבר אחר להצלתו של נח דווקא לפי המקור הכהני הינו צייתנותו של נוח המודגשת במקור זה (בר' ו, ט) "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". "להתהלך" כמשמעו לציית, כפי שגם ניתן לראות לגבי אברהם (בר' יז א) "אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". מכאן שנח נבחר כי היה צייתן הממלא אחרי הוראות האל מבלי לערער עליהן ומבלי לבקש הסברים. כך ניתן לראות גם בהמשך הסיפור כשנח מתואר כמי שממתין בסבלנות בתיבה מאה חמישים יום, עד אחרי שאלהים נזכר בו (בר' ח א) "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה". נוח יוצא מהתיבה רק אחרי שקיבל הוראה מפורשת לצאת מהתיבה, ואינו יוצא על דעת עצמו (בר' ח טו-טז) "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר, צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ".

השאלה החמישית, מהי דמות האל המצטיירת בכל אחד משני המקורות? נראה כי בשני המקורות סיום סיפור נוח והמבול מסתיים בסוג של "הפנמה" אלוהית של החולשה האנושית והבטחה שלא להזיק יותר לבני האדם, אלא שבכל מקור מועבר המסר בצורה הייחודית לו. במקור הכהני כדי ניתנו לאדם ולבהמה היתרים להרוג בעלי חיים לצרכי אכילה, כפי שפורט לעיל, כך שלא יחטאו שוב (בר' ט א-ג) "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ...כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה". שוב אין את החובה להיות "צמחוניים", ומותר לאדם ולחיה להרוג בעלי חיים. האל "מתקן" את דרישותיו מהאדם, ומוריד את רף הציפיות, בכך שהוא מבטל את הדרישה לצמחונות, כפי שמנסח את הדברים ישראל קנוהל:

"בעקבות ההשחתה המוסרית של הבריאה, נוכח האל שתכניתו המקורית לקיום אידילי של צמחונות ושלום על פני האדמה התעלמה מיסודות הרוע הקדמון שעליהם נברא העולם. אחרי המבול הקטין את דרישתו המוסרית מברואיו והתיר הרג חיות למטרת אכילתן, אך אסר על הריגת אדם, אשר נברא בצלמו"^[5].

על פי המקור היהויסטי, לאחר שהאל מריח את ריח הקורבן שהקריב נח, הוא "מפנים" שהאדם בעל חולשות ועליו "לקבל את המציאות" כפי שהיא ולא להרוס יותר את עולם (בר' ח כא):

"וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ, לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".

כשם שבמקור הכהני נכרת ברית לפיה לא יהיה יותר מבול על האדמה, כך במקור היהויסטי מובע רעיון דומה בכך שיהוה מקבל על עצמו החלטה שלא להוסיף לקלל עוד את האדמה ולא להרוג יותר את החיים על אדמות. העולם שאחרי המבול הוא מעין פשרה הכרחית עם יצר לב האדם הרע.

על פי המקור היהויסטי יהוה מתגלה כבעל תכונות אנושיות של עצב ותחושות חרטה (בר' ו ו) "וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ", וכן (בר' ו ז) "כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם". לעומת זאת, במקור הכהני אלהים יותר מופשט ונשגב, דמותו אינה עוברת האנשה ולא נחשפים "רגשותיו".