השלכות חקר המקרא על עולם האמונה

לימוד ביקורת המקרא מהווה אתגר אמוני-רגשי-תאולוגי עבור רבים מהמאמינים או הדתיים הרואים בכתבי המקרא כתבי קודש שמקורם אלוהי בצורה כזו או אחרת. על החרדה האופפת אדם דתי בבואו ללמוד חקר המקרא ניתן ללמוד משאלה נוגעת ללב ששאל אחד מתלמידי הרב יובל שרלו בשאלתו הנרגשת שכותרתה "הצילו":

"אני מרגיש כי אני עומד בפני מפולת טוטלית של כל האמונה שלי וגם האמון שלי ברבנים שלי מאוד נחלש כי הם כנראה לא יודעים בכלל מה ביקורת המקרא אומרת אז איך הם יכולים להיות הרבנים שלי. אני פונה אליך בתחינה שתתן לי איזשהו כיוון שיכול לעזור לי לעמוד מול כל הביקורת הזו ולהישאר ירא שמיים"^[1].

תשובתו של הרב שרלו, שמצא את עוז הרוח לעסוק בסוגיה נפיצה זו, עונה לשואל בין השאר במילים אלו:

"אי אפשר לחסום את הידע באופן מוחלט, ולא מעטים הם בחורי הישיבה ובנות המדרשות השונות אשר נחשפים אליה בגיל מאוחר יותר. אז הם נכבשים בדבריה, נאלמים דומיה מול טענותיה, ונאלצים לפורר את עולם הרוחני. לא זו בלבד, אלא שחלקם מתמלא טינה כנגד רבותיו ומלמדיו על כך שהם רימו אותו, ולא הביאו לידיעתו את דבריה. קשה לי למנות את מספר הפונים אלי בתחושה של "אנא עזור לנו שלא ליפול לתהומות הכפירה".

ההכרה בכך שהתורה מורכבת מצירוף טקסטים שונים שנכתבו על ידי בני אדם גובה מחיר מהאדם הדתי. במהלך הלימוד מתברר כי התורה אינה אחידה ומימלא אינה אלוהית. האדם המאמין נזקק לוותר על אמונתו ב"אחדות התורה" ולראות בה תגובה אנושית לתפיסת "האלוהות", למסתורין האלוהי, ושאלת טיב הקשר שבין העם לאלוהיו. כותבי המקרא משיבים על שאלה זו באמצעות סיפורי המקרא והציוויים השונים. גם אם באמצעות הלימוד המחקר הביקורתי "מפסידים" את אלוהיותה של התורה, הרי שמרוויחים הבנה רחבה יותר של עולם המקרא. לימוד זה נעשה מתוך כבוד רב ליצירה הישראלית ולא מתוך זלזול או ביקורת. אדרבא, הטקסטים המקראיים מבטאים את רחשי העם והגותו בתקופה כל כך קדומה, העלאתם על הכתב בשפה העברית, שפה שדוברה ונכתבה, כאן בארץ ישראל, במשך מאות שנים ולפני אלפי שנים, כשהכל מנוסח בצורה ספרותית עשירה".

את הדילמה של האדם המאמין תיאר גם הרב הנודע מרדכי ברויאר, דילמה הנתפשת בעיני המאמין כסוג של "סכנת נפשות", עד כדי כך:

"הואיל ורוב אנשי האמונה אינם מסוגלים לעמוד בסתירה הזאת, הם נמנעים ביודעין מלעסוק במדע המקרא, ובלבד שלא תיפגע האמונה המקובלת בידם. רק מיעוט קטן של שלומי אמוני ישראל מוכנים להסתכן בנפשם כדי ליישב את הסתירה שבין אמונה ומדע"^[2].

וכך, למרבה הפלא והצער, בִּמְקוֹם החדווה לְאַתְגֵּר את תפישת עולמם וְלָשׂוּשׂ אֱלֵי חיפוש אחרי האמת המקראית, מגלים רבים מהמאמינים חרדה מהנושא ורתיעה כדי שחלילה לא "יפלו" ב"תהומות הכפירה", ורבים "בורחים כמו מאש" מלימוד חקר המקרא, כפי שמתאר את הדברים בכנות יהושע ברמן:

"הנושא ניראה לרבים מאיים. רבנים ומחנכים רבים לא יעזו להעלות את הנושא בינם לבין עצמם, ובוודאי לא בפני תלמידיהם וחברי קהילתם. הנושא הזה רגיש ולעיתים מורכב, ולנו יש מסורת ארוכת שנים האומרת שבנושאים קשים בהלכה ובהשקפת העולם הדתית יש לדון באופן דיסקרטי ולא פומבי. אולי לעיתים אנו מגיעים בחי הקהילה למה שאכנה "נקודת מפנה". זו הנקודה שבה הנושא הרגיש מתחיל לצבור כוח משיכה. מה שהסעיר בעבר בני אדם בודדים בלבד, מטריד עתה חלק קטן, אך גדל והולך, של הקהילה"^[3].

ניתן להתרשם בטלטלה שאוחזת את המאמינים שלומדים ביקורת המקרא ולהסיק מזה עד כמה מושרשת בהם האקסיומה האמונית בדבר "אלוהיותו" של התנ"ך, עד כמה אסור לערער על אקסיומה זאת, ועד כמה החשש מהתנפצותה מערערת את עולם הדתי והרגשי כאחד. כדי לתת מענה לכל אותם מאמינים מתלבטים ומתייסרים, המתנודדים בין היאחזות באמונתם התמימה לבין מסקנות ביקורת המקרא, יצאו לאחרונה מספר ספרים^[4] המנסים להתמודד עם סוגיות ספורות בביקורת המקרא, בין אם באמצעות יציאה חוצץ כנגד מסקנות ביקורת המקרא ובין אם באמצעות עריכת שינויים בתפישה הדתית כך שתוכל להכיל את שני העולמות, גם מחקר וגם אמונה.