גורלה של מהפכת ספר דברים

מהפכת ספר דברים החלה בתקופתו של המלך יאשיהו, ואולם היתה זו רק "יריית הפתיחה" בתהליך ארוך ומורכב של הנחלת רעיון המונותאיזם הצרוף בקרב העם. המשימה הושלמה רק עשרות רבות של שנים אחר כך, רק בימי שיבת ציון, כשאז לאמונה האלילית ולא נותר שריד בקרב שבי ציון. איש מתושבי ירושלים לא העלה יותר על דעתו לסגוד לבעלים, לאשרה או לשאר האלים שהפכו לזיכרון רחוק של ימי העבר חסרי כל חשיבות פולחנית. אלים אלו, הושלכו תוך זמן קצר לפח האשפה ההיסטורי-תאולוגי של עם ישראל. יחד עם זאת, בחוגים מסויימים רווחה האמונה כי אותם "אלים לאומיים" של שא העמים לא "נכחדו" לגמרי, אלא רק "הורדו בדרגה", כך שבמקום להגדירם כ"אלים" הם הפכו להיות מוגדרים כמלאכים, מעין "שָׂרִים" שמימיים ושכל אחד מהם אחראי על עמו שלו. אמור מעתה, "מלאכים" או "שָׂרִים", אך לא עוד "אלים"^[1]. כך לדוגמה ניתן לראות בחזיונות שבספר דניאל איזכורים לפעולותיהם של "שַׂר פָּרָס" ו"שַׂר יָוָן", כשהכוונה למלאך שמיימי ולא לשַׂר בשר ודם (דניאל י, כ) "וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם שַׂר פָּרָס וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא", ועוד. אפילו על ישראל זכה ל"שר" הדואג לו, הלו הוא מיכאל (דנ' יב א) "וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ".

המלך יאשיהו נרצח במפתיע במגידו, בשנת 609 לפנה"ס, בעת שהגיע לראות את מלך מצרים שיצא להילם באשור. נסיבות מותו המדוייקות של מלך זה נותרו מעורפלות. על פי המסופר בספר דברי הימים המלך יאשיהו נהרג "מאש כוחותנו", בעת שחייל כלשהו ממלכת יהודה פגע בו והרג אותו (דה"ב לה כג) "וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד". יתכן והיה זה פרעה, כפי שסוברים חלק מהחוקרים, שהרג את המלך יאשיהו לאור חששו שיאשיהו, שכבר הספיק לפלוש לשטחי ממלכת ישראל, יסכן אינטרסים מצריים או ירצה לספח שטחים נוספים לממלכתו. לא ניתן לשלוח את האפשרות שיאשיהו נרצח ע"י אחד ממתנגדי הרפורמה או ממתנגדיו הפוליטיים. ניתן להניח בסבירות גדולה כי היתה קיימת בקרב העם אופוזיציה חזקה למדיניותו הדתית החדשה והמהפכנית, אופוזיציה שראתה בהפסקת הפולחן ברחבי הארץ חטא תאולוגי כמו גם פגיעה כלכלית קשה. ביטוי להלך הרוח של האופוזיציה שראתה בביטול פולחן האלילים טעות דתית ותיאולוגית הרת אסון, טעות הביאה לחורבן יהודה ניתן לראות בספר ירמיהו המצטט את דברי העם המעוניין להמשיך בפולחן האלילות אפילו לאחר חורבן יהודה (יר' מד יז-יח):

"כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ, לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים, כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם, וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ, וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ".

אנשים אלו באמת האמינו שהשגשוג הכלכלי נבע מפולחן מלכת השמים, והפסקתו הביאה לרעב. סביר להניח גם כי רבים ביקשו "לחדש כקדם" את הפולחן העתיק כפי שנהג ביהודה למהפכת ספר דברים והדרך היחידה לכך היתה להיפטר מהמלך יאשיהו שפגע בפולחנם. בנוסף, הרפורמה הדתית פגעה בבעלי אינטרסים שסבלו קשות מהפסקת הפולחן הדתי בכל רחבי הארץ, ומהשארת כהני הבמות כמובטלים וחסרי מקורות הכנסה. דומה שמותו המפתיע של המלך יאשיהו, שהיה "הרוח החיה" מאחורי המהפכה, הביא לדעיכתה של הרפורמה. המלך נרצח בדמי ימיו במפתיע וניתן להניח שהיו שראו בזה "עונש משמים" והדבר הוסיף לערעור האמונה בצדקת המהפכה הדתית שניסה המלך להשריש בעם, רפורמה שלא הצליחה אפילו להציל את חייו שלו.

עם מות המלך יאשיהו, נדמה שהמהפכה נחלה כישלון והאמור בספר דברים הפך "לאות מתה". עם מות יאשיהו האלילות והבמות חזרו למתכונתם הקודמת. כל המלכים שמלכו אחריו זנחו לגמרי את החוקים החדשים ואת הרפורמה הפולחנית. יְהוֹאָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ חזר לעשות הרע בעיני יהוה (מל"ב כג לא-לב) "בֶּן עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה יְהוֹאָחָז בְּמָלְכוֹ ...וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו". כך גם קרה עם המלך אֶלְיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ, ששמו הוסב ליְהוֹיָקִים על ידי מלך מצרים, שעליו מסופר (מל"ב כג לז) "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו". אחרי יהויקים המלך יְהוֹיָכִין שגם הוא "עשה הרע בעיני יהוה" (מלכים ב, כד, ו-ט) "וַיִּשְׁכַּב יְהוֹיָקִים עִם אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו, וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו". אחריו מלך צדקיהו, המלך האחרון של יהודה שחרבה בזמנו וגם עליו נאמר (מל"ב כד יח-יט) "בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ ... וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָקִים".

כל המלכים שמלכו אחרי יאשיהו "עשו הרע בעיני יהוה". אנו קוראים על המשך הפולחן האלילי ביהודה עד לחורבן יהודה ואף אחריו. בנו של שפן הסופר, אותו הסופר שהביא את ספר התורה שנמצא בבית יהוה לידיעתו של המלך יאשיהו^[2], לא קיים את הרפורמה וחזר לאלילות, מה שמלמד עד כמה היתה מושרשת וחלק בלתי נפרד מההוויה הפולחנית של אותה התקופה. וכך מסופר עליו בספר יחזקאל (ח י-יא):

"וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב, וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה".

וכך מנסחים את הדברים ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן:

"ראיות מצביעות כמדומה על כך שיאשיהו לא הצליח לשים קץ לפולחן הצלמים והאלילים, מפני שצלמיות אשה ניצבת התומכת את שדיה בידיה (ומזוהה בדרך כלל עם האלה אשרה) התגלו בכמויות ניכרות במיתחמי מגורים פרטיים בכל האתרים החשובים בני המאה השביעית ביהודה... נראה כי תנועת הרפורמה הגדולה התפוגגה וקרסה אחרי מות יאשיהו. את ארבעת מלכי יהודה האחרונים- שלושה מהם בני יאשיהו-שופט ספר מלכים לכף החובה, כחוטאים ועובדי אלילים. שני העשורים האחרונים בתולדות יהודה מתוארים בהיסטוריה הדויטרונומיסטית כירידה מתמשכת, שהובילה לחורבן"^[3].

אלא שלספרים הכתובים יש כח לחולל מהפכות גם הרבה אחרי שנכתבו. חרף דעיכתה של הרפורמה, מתברר שהמילים חזקות מהכל, ובכוחן לעשות מהפכה גם זמן רב אחרי שנכתבו או נאמרו. בטווח הארוך המהפכה הדויטרונומיסטית ניצחה, ובגדול. המונותאיזם הצרוף גבר על כל האמונות הישנות שרווחו בקרב עם ישראל. הפולחן האלילי נמוג, כמו גם האמונה בעצם קיומם של אלים אחרים, ולא נותר זכר לתופעת הבמות והמצבות כבר מראשית ימי הבית השני. אחרי עשרות שנות גלות בבבל, הפולחן האלילי איבד את זוהרו ומשמעותו. בחלוף השנים בגולה, נוצר געגוע לשוב לציון ולחדש את המקדש. הפולחן האלילי נשכח בחלוף מספר דורות, והפך להיות סמל של חטא, ונחשב לגורם האולטימטיבי שהוביל לחורבן. ספר דברים גילם את רוח המונותאיזם הצרוף, והשפיע רבות על נביאי ישראל, ובעיקר על הנביא "ישעיהו השני" שחי בתקופת המלך כורש שאיפשר את השיבה לציון^[4]. ספר דברים שימש השראה לשבי ציון מייסדי "בית המקדש השני" כהשראה בלעדית בהיותם נאחזים בספרים העתיקים של ימי הבית הראשון כדי לגלות את רצון יהוה ולעשות רצונו. ספר דברים היה מעתה נר לרגלם ולאורו הלכו. ספרי התורה ושאר ספרי התנ"ך נערכו מעתה על פי אותה תפישת העולם הדויטרונומיסטית (כפי שיורחב בפרק נפרד). המהפכה הדתית שמעט "הקדימה את זמנה" בימי יאשיהו, התקבעה כמודל תאולוגי יחיד שיש לשאוף אליו, כאידאל נכון שיש "לישר קו" לפיו. שבי ציון אט אט החלו לנסות ולקיים ככל האמור בספר "ככתבו וכלשונו" והחלו הנסיונות ליישב את הסתירות בין החומשים השונים, מה שמאוחר יותר יקרא המדרשים ופרשנות "התורה שבעל פה".