זמן פעילותו של העורך הדויטרונומיסטי

העריכה הדוייטרונומיסטית של סיפורי ההיסטוריה שבספרי נביאים ראשונים החלה עוד בתקופת המלך יאשיהו לערך, זמן פרסום ספר דברים, ואולי אף מעט קודם לכן, והיא נמשכה הרחק אל תוך הימים שלאחר חורבן ממלכת יהודה, לתוך ימי הבית השני בזמן השלטון הפרסי. המחקר המקראי יודע להצביע על שני שלבי עריכה חשובים. "העורך הראשון" ("DtrH") הוא כינוי כללי לאותו חוג עורכים דויטרונומיסטים ראשונים, שחיו בתקופת המלך יאשיהו לערך וערכו את הספרים ההיסטוריוגרפיים ברוח הרפורמה הפולחנית המקיפה שנעשתה בימיו. "העורך השני" ("("DtrH2, המאוחר יותר, חי לאחר חורבן יהודה, והתוספות שעשה נועדו לצורך הצדקת חורבן ממלכת יהודה.

ראייה לכך שהעורך הראשון חי לפני החורבן, בתקופתו של המלך יאשיהו, ניתן למצוא בביקורת החוזרת ונשנית על ריבוי מקומות הפולחן ברחבי הארץ, והפירוט הארוך של הרפורמה שביצע המלך יאשיהו בדבר השמדת הבמות ברחבי הארץ, תיאור הנפרש על פני פרקים שלמים (מל"ב כב-כג). פירוט הרפורמה יכול להעיד על הרוח האופטימית והתקווה להצלחת הרפורמה. לו היתה העריכה הדויטרונומיסטית היתה מתחילה להתבצע רק לאחר החורבן, ספק אם היה מקום לפרט את הרפורמה בתקופה בה ממילא חרבו כל המקדשים והבמות ובהם המקדש בירושלים, ולכן אין יותר כל משמעות לרפורמה זו של ייחוד הפולחן כשהכל כבר חרב.

סיבה נוספת להניח שהעורך הדוייטרונומיסטי הראשון חי לפני חורבן יהודה הינה ההסבר התיאולוגי המקיף הניתן לחורבן ממלכת ישראל (מל"ב יז, ו-כג), ללא כל התייחסות מקבילה לכך שגם שממלכת יהודה חרבה (כ-130 שנה לאחר חובן ישראל), מה שמראה שהעריכה הראשונה של מלכים נעשתה לפני החורבן והעורך הראשוני לא העלה אותה על דעתו.

מסקנה זו מתחזקת גם לאור הדגש ששם העורך הראשוני במספר מקומות אודות ההבטחה אלוהית לשלטון נצחי לשושלת בית דוד, תוך הבעת יחס חיובי ואוהד כלפי המלוכה באופן כללי (שמ"ב ז יד) "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן ..וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ ...וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם". לו העריכה היתה מתבצעת לאחר החורבן, כשכבר נקטעה ובוטלה מלוכת בית דוד מאז ולתמיד, ספק אם היתה נכתבת ומודגשת הבטחת יהוה ל"נצחיות" שושלת בית דוד. קשה להניח שהעורך או הסופר היה משלב הבטחות לנצחיות בית דוד לאחר כישלונה המוחלט של המלוכה לספק שלום וביטחון לארץ ולאחר שהיא עצמה עברה מן העולם.

סיבה נוספת לתיארוך העורך הראשון לפני החורבן הינה תפישתו בדבר "אחדותו הקמאית" של עם ישראל, הרואה בממלכות ישראל ויהודה ממלכות אחיות. הדבר מתאים למצב שהיה בעיקר מימי יאשיהו, או מעט קודם לו, עת שארית ממלכת ישראל אכן התאחדה עם ממלכת יהודה שקלטה פליטים ממלכת ישראל ואף השתלטה על שטחים מצפונה לה שהיו בעבר שטחי ממלכת ישראל, עם החלשותה של האמפריה האשורית. לאחר חורבן יהודה, האפשרות של איחוד הממלכות ישראל ויהודה, כששתיהן כבר אינן קיימות, ניראה זר ומרוחק. ספק אם נותר זכר לשבטי ממלכת ישראל האבודים שגלו עשרות רבות של שנים קודם ליהודה^[1].

אשר לתיארוך פעילותו של "העורך השני" לתקופה שלאחר חורבן יהודה, הרי שהדבר מתבקש מעצם היזקקותו לתת הסבר תיאולוגי לחורבן יהודה. הסיבה שנותן העורך הדויטרונומיסטי השני לחורבן יהודה הינה חטאי המלך מנשה, שקדם במעט למלך יאשיהו. המלך מנשה מתואר כמלך רשע מרושע, ועד כדי כך רשע, שלמרות הרפורמה הפולחנית הגדולה, כריתת הברית עם האל בימי המלך יאשיהו^[2], ולמרות צדיקותו הגדולה של המלך יאשיהו שמלך אחריו, גזירת החורבן שנגזרה בימי מנשה לא השתנתה (מל"ב כג כה-כו):

"וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל יְהֹוָה בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ, אַךְ לֹא שָׁב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה".

את גודל חטאיו הקשים של מנשה^[3] והיותם הסיבה לחורבן יהודה מתאר העורך השני ב"נאום" כללי (מלכים ב, כא, יא-יג):

"יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו ...הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו, וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן ... וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל אֹיְבֵיהֶם".

וכך מתמצתים את הדברים ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן:

"הגירסה הקדומה ביותר של העריכה הדויטרונומיסטית, הידועה בפי חוקרי המקרא בשם דטר1 (Dtr1), נכתבה בימי יאשיהו והוקדשה כל כולה לקידום המטרות הפוליטיות והדתיות של מלך זה והחוגים שהיו קרובים אליו. גירסה זו מסתיימת בפיסקאות המתארות את ההרס הגדול של הבמות האליליות בכל הארץ ואת טקס חג הפסח בירושלים. אלא שאז היכה האסון. יהודה שוב שועבדה למצרים, אותה מצרים שממנה נגאלו בני ישראל. אחר כך בא חורבן ירושלים, ועמו מכה תיאולוגית בלתי נסבלת: ההבטחה בלא תנאי שנתן ה' לדוד, כי זרעו ישלוט לנצח בירושלים- ה בסיס לאמונה הדויטרונומיסטית- הופרה. צריך היה לעדכן את ההיסטוריה הדויטרונומיסטית. הגירסה השניה התבססה בעיקרה על הראשונה, בתוספת שתי מטרות חדשות: לספר בקצרה את סוף הסיפור עד לחורבן ולגלות. שנית, היה עליה למצוא מובן כלשהו בסיפור כולו. המהדורה השניה של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית קרויה בפי החוקרים דטר2 (Dtr2).

העורך הוסיף בטקסט הקדום התייחסויות מבשרות רע שהחורבן והגלות בלתי נמנעים, וחשוב מזה, הוא מטיל את האשמה למה שקרה על מנשה"^[4].

מעניין להיווכח כיצד העורך השני עושה שימוש בצירוף לשוני הייחודי לספרות המאוחרת שבמקרא, זו של תחילת ימי הבית השני. הצירוף "כֹּהֵן הָרֹאשׁ" ככינוי ל"כהן הגדול" במקדש, מוכר אך ורק החל מהתקופה שאחרי החורבן (מל"ב כה יח, ויר' נב, כד המקביל לו) "וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים אֶת שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ". צירוף מאוחר זה מופיע גם בספר עזרא (ז, ה) "בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ", וגם בספר דברי הימים, מבין המאוחרים שבספרי המקרא (דה"ב לא י) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ". הדבר להעיד על זמן כתיבתו של העורך השני, בעיצומה של התקופה הפרסית^[5].