הנוסח הסופי וייחודו

מיזוגם של הסיפורים השונים הביא בעצם ליצירה חדשה שאיש מהמחברים הקדומים של המקורות השונים לא העלה מראש על דעתו. אף ספר באסופה המקראית לא חובר מתחילתו ועד סופו בידי סופר אחד. הסיפורים השונים על יעקב והסיפורים השונים על אברהם ויצחק נכתבו בשנים שונות זו מזו ובמקומות שונים, נערכו אלו בצד אלו, זה אחרי זה, תוך יצירת סיפור חדש בעל משמעות שאף אחד ממחברי הסיפורים המקוריים לא התכוון לכך. בנוסף, גם סמיכות הסיפורים השונים אלו לאלו הוסיפה יסוד אנושי לסיפורים ומימדים פסיכולוגיים חדשים אותם יצר העורך בעבודתו. עריכת הסיפורים השונים אלו בצד אלו בסדר כרונולוגי ספציפי מסויים האירה את הדמויות ואופן התנהגותם באור חדש לחלוטין ופתח פתח לפרשנויות ומדרשים. אנו יכולים לקרוא כיום עמוד אחד בתנ"ך מבלי להרגיש כי שלושה או ארבעה מחברים כתבו ביד אמן את הטקסטים, לעיתים במרחק זמן גדול ביותר, אפילו מאות שנים האחד מן השני, ותרמו יחד לחיבור עמוד אחד של טקסט מקראי שנערך הרבה אחרי זמנם כתיבתם המקורי.

ניתן לשער כי אילו ספר התורה היה נשאר במתכונתו הראשונית, רק אוסף בן ארבעה מקורות נפרדים, הוא היה לא יותר מאוסף של מיתולוגיות של אסכולות שונות שהתחרו ביניהן. רק שילוב המקורות השונים לספר אחד עם תפיסת עולם אחידה, הוא זה שהיקנה לספר התורה ואף לתנ"ך את עוצמתו האלמותית.