שיקול עריכה -יצירת איחוד וזהות לאומית
שיקול חשוב נוסף שעמד לעיני העורך היה הרצון הממלכתי פוליטי ליצירת אחדות בעם, לאחד את תושבי שתי הממלכות לעם אחד והדבר חייב שילוב המסורות, ישראליות והיהודאיות. הסופרים היהודאים לא יכלו להרשות לעצמם להתעלם מהמסורות הישראליות, מסורות שהיו מוכרות ומושרשות בחלקים רבים בציבור כמסורות בעל פה או בכתב. הדרך היחידה לאחד את העם לקבוצה אחת היתה ביצירת טקסט שאינו מדיר את הקבוצה הישראלית ואינו מסלק את מסורותיה. המדבר היה במיזוג טקסטואלי שאינו בגדר "פשרה ספרותית" אלא יותר "פיוס לאומי". לראשונה בהיסטוריה, סופרים ישראלים ויהודאים ישבו יחד ופעלו יחד, בעיר אחת גדולה, בירושלים שלאחר חורבן ממלכת ישראל, תוך שממלכת יהודה עוברת תהליך של "ישראליזציה" במשך למעלה ממאה שנה מאז שחרבה ממלכת ישראל.
באותה העת בה שולבו המסורות, מיתוס יציאת מצרים הועצם כנרטיב מאחד, והפך להיות המיתוס הרלוונטי לכל הקבוצות והשבטים, ולפיו עם ישראל היה מאוחד כבר משחר היווצרו: ראשיתו באב קדמון אחד שממנו יצאו השבטים השונים, ולכן אין המדובר בשבטים אתניים שונים שהיגרו לכנען ממקומות שונים. וכך מתאר משה ויינפלד את חשיבות פיתוח התודעה הלאומית של הכתיבה ההיסטוריוגרפית:
"התודעה הלאומית שהתפתחה בתקופת חזקיהו-יאשיהו היא שהולידה את מפעל ההיסטוריוגרפיה הדבטרונומיסטית, ששם לו למטרה לנסח את תולדות ישראל מיציאת מצרים ועד ימיהם הם. 'שיבת יהודה לחיק ישראל', ולמעשה שיבת שארית ישראל ופליטת בית יעקב לירושלים חייבה סקירה מחודשת של תולדות עם ישראל, על הצלחותיו וכשלונותיו. מפעל היסטוריוגרפי יומרני זה נתאפשר הודות לאיחוד חלקי האומה השונים: כדי לבצעו נדרש כינוס מסורות וסיפורים גם מצפון ישראל, וזאת אפשר היה לעשות רק לאחר שבני הצפון הביאו איתם חומר זה בהגיעם יהודה"[1].