הוצאת ארון הברית מהמקדש

ניתן להעריך כי "הוצאת האל" מהמקדש, הביאה בהכרח גם להוצאת הארון מהמקדש. במסורות הקדומות יותר לתקופת ספר דברים, הארון מצופה הזהב הטהור זוהה כמקום מושבו של האל, ליתר דיוק בין הכרובים שהיו מעליו^[1]. ספר במדבר מסופר שמשה שמע את קול יהוה מדבר אליו מעל הכפורת שמעל הארון (במ' ז פט) "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים". כדי להבין עד כמה מושרשת הית האמונה שהארון נתפש כמקום מושבו של האל או ניתן לראות במסופר אודות הגעת ארון הברית אל שדה הקרב כשהפלישתים מגיבים (שמ"א ד ה) "בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה". הגעת הארון נתפשה על ידי פלישתים כהגעתו של האל עצמו. זו הסיבה שבישראל הקדומה, טרם המהפכה הדויטרונומיסטית (לקראת סוף ימי הבית הראשון), ארון הברית נתפש כחלק מהציוד של המערכה הצבאית במסעות המלחמה, וזאת כדי שנוכחות האל תעזור לנצחון (שמ"א ד ג) "וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָּה נְגָפָנוּ יְהֹוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה, וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ". האל נתפש ככזה שנלחם באוייבים ולכן נוכחותו היתה חשובה בשדה הקרב (תה' סח ב) "יָקוּם אֱלֹהִים, יָפוּצוּ אוֹיְבָיו, וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו", וכן (שמ' יד יד) "יְהֹוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן".

על פי המנהג העתיק שהיה נפוץ גם בקרב העמים במזרח הקדום שכל עם מביא איתו לשדה המערכה את אלוהיו הלאומיים כדי שאלו שיעזור לו במלחמתו^[2]. כך למשל, מסופר על הפלישתים שהביאו את האלים שלהם ("עֲצַבֵּיהֶם") למערכה ועזבו אותם בשדה הקרב לאחר תבוסתם (שמ"ב ה כא) "וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶם, וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו"^[3]. דוד לקח את האלים שלהם, בהתאם למנהג הקדום שהמנצח לוקח את אלוהי העם הנכבש^[4].

כדי להבין עד כמה הארון נתפש כמקום מושבו של האל על האץ ניתן לראות בספר במדבר מסופר כי בעת הרמת ארון הברית (הקרוי גם "ארון האלוהים" ושמות דומים נוספים) היו פונים ליהוה במילים "קוּמָה יְהֹוָה", כלומר "תקום בבקשה", ובעת השבת הארון למקומו היו אומרים "שׁוּבָה יְהֹוָה", כלוממר "תשב בבקשה" (במ' י לה-לו) "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהֹוָה...וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהֹוָה", וכן (תה' קלב ח) "קוּמָה יְהֹוָה לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ". גם משמו של הארון מתבררת מהותו, "אֲרוֹן יְהֹוָה" או "אֲרוֹן אֱלֹהִים", וכשמו כן הוא, הארון בו הוא שוכן. בספר שמואל מכונה האל כמי שיושב על הארון עליו היו הכרובים (שמ"א ד ד) "וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים".

אל מול כל מסורות אלו ניצב ספר דברים עם תפישה חדשה הממעיטה מאוד מחשיבות הארון, ויוצאת חוצץ כנגד התפישה המייחסת נוכחות אלוהית כלשהי בארון או בכרובים שמעליו. המילים "כַּפֹּרֶת" ו"כְּרֻבִים" שהיו על הארון אינן מופיעות ולו פעם אחת בספר דברים^[5] למרות שהן מופיעות מספר רב של פעמים בחומשים שמות ויקרא ובמדבר. כמו כן, וזה ההוכחה הבולטת ביותר, במקום ארון מצופה זהב כמו בחומשים שמות-ויקרא-במדבר, הארון של ספר דברים הינו אֲרוֹן עֵץ בלבד שכל מטרתו אחת, כלי קיבול ללוחות הברית (דב' י א-ב) "וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ, וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן". אין כל התגלות אלוהית הקשורה בארון. ספר דברים לא רק מקטין את מעמד הארון ממעמד של ארון זהב לדרגת "כלי איפסון" אלא מייעד את תפקיד לוחות הברית המצויותבו לשמש כעד לברית בין האל לעם ישראל^[6]. וכך מנסח את הדברים אלכסנדר רופא:

"בראש ובראשונה יש לזכור שספר דברים אינו מכיר את הארון בתפקידו המקורי כנושא את נוכחותו של ה'...הארון נזכר בספר דברים רק בתפקידו המשני, כבית קיבול של הלוחות...בשום מקום לא נאמר שהארון הכיל משהו אחר מלבד הלוחות. אנו למדים

שספר דברים רצה לשלול את תוקפן של האמונות שהזכרנו על מושב האל ועל הדום רגליו...הארון הוא רק בית קיבול ללוחות, אין לו שום תפקיד כנושא את נוכחות ה' לפני העם במסע או במלחמה"^[7].

תפישת עולמו של הנביא ירמיהו, שחי גם בתקופת המלך יאשיהו (יר' א ב) עולה בקנה אחד עם ספר דברים. הנביא מקטין לגמרי את חשיבות הארון וקובע כי יבוא יום והארון ישכח מלב העם ולא יזכרו יותר את דבר קיומו (ירמיהו ג, טז) "בַּיָּמִים הָהֵמָּה, נְאֻם יְהֹוָה, לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה, וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב, וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ, וְלֹא יִפְקֹדוּ, וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד".

ע"פ מסורת המלך יאשיהו, שבימיו פורסם ספר דברים, הוא זה ש"גנז" את ארון הברית (בבלי, יומא נד ע"א וכן ירושלמי שקלים ו, א) "ומי גנזו - יאשיהו גנזו". מסורת חז"ל מעוגנת בפסוק בספר דברי הימים (ב, לה, ג) שם מסופר כי המלך יאשיהו ציווה את הכהני המקדש והלויים "תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת...אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף". המלך יאשיהולא ראה כל צורך בהמשך קיומו של הארון, אולי כי ראה בו מעין חפץ "מאגי" או אף "אלילי". גניזת הארון מעידה על עוצמת המהפכה התיאולוגית שמעיזה להוציא מהמקדש את "לבו", הוא הארון המקודש מזה דורי דורות, ככלי אין חפץ בו. על פי מסורת חז"ל (בבלי, יומא נד ע"א) לפיה "הכרובים היו מעורים זה בזה...כחיבת זכר ונקבה", במעין תנוחה מינית כלשהי. אם אכן כך היו ניראים הכרובים שעל הארון, צמד פסלים של ממש בלב המקדש, אין זה פלא שהמלך יאשיהו בחר "לגנוז" אותו והנביא ירמיהו ניבא עליו "וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב, וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ".