קוים לדמותה של הפרשנות המדרשית

כפי שנאמר קודם, בהיעדר יכולת להסביר את הסתירות במקרא, ככאלו הנובעות מממקורות טקסטואליים שונים ואסכולות חברתיות שונות, נאלצו בעלי המדרשים לדורותם להיזקק לדרכים יצירתיות שונות ליצירת הרמוניה בין הכתובים. הדרך היצירתית הנפוצה ביותר הינה הוספת סיפורים נוספים אל תוך הסיפור המקראי. דרך מדרשית זו מאופיינית בהוספת נתונים עובדתיים לסיפור המקראי גם אם הם חסרי כל זיקה לסיפור המקראי או מנותקים מהווי החיים המתואר. מטרתם היחידה היתה ליצור הרמוניה בין הכתובים. פרשנות מדרשית זו "מפסידה" את ההבחנה בין האסכולות השונות, ובכת מתעלמת ממשמעותן וחשיבותן העמוקה של הסתירות והכפילויות שבמקרא המהוות כלי ראשון במעלה להבנת התהליכים החברתיים ההיסטוריים והתאולוגיים שהביאו להיווצרותן של סתירות אלו. במדרשי חז"ל הסיפור המקראי הורחב הרחק הרבה מעבר לסיפור המקורי, לעיתים רחוק מעולמו המקראי והגיונו הפנימי, והמדרשים אף עולים על כל דמיון.

עד כדי כך היתה מושרשת התודעה שיש "לדרוש" את התורה וליצור מדרשים ניתן לראות ב"וידוי" של האמורא רב כהנא שמעיד על עצמו שעד גיל שמונה עשרה כלל לא ידע שהמקרא אינו יוצא מכדי פשוטו, וכי לא הכיר את הכלל לפיו "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". וכך אומר רב כהנא (בבלי, שבת סג ע"א) "אמר רב כהנא, כַּד הֲוֵינָא בַּר תַּמְנֵי סְרֵי שְׁנִין, וַהֲוָה גְּמִירְנָא לֵהּ לְכוּלֵּהּ תַּלְמוּדָא, וְלָא הֲוָה יָדַעְנָא דְּאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְשׁוּטוֹ" (תרגום מילולי: "כשהייתי בן שמונה עשרה ולמדתי את כל התלמוד, לא ידעתי שאין המקרא יוצא מידי פשוטו"). דבריו משקפים את הלך הרוח שהיה מושרש בבתי המדרש לפיו המקרא התפרש כבר מלכתחילה על דרך המדרש תוך הוצאתו מכדי פשוטו.

לחז"ל היה חשוב "ליישב" את הסתירות בעיקר כדי לתת מענה בפני "האפיקורסים", כפי שאומר יאיר זקוביץ:

"רבותינו גילו רגישות לסתירות בין כתוב למשנהו וביקשו לא אחת ליישבן, ויעידו דבריו של ר' אליעזר (אבות דרבי נתן, ב, ל) "הוי שקוד ללמוד תורה ומה שתשיב לאפיקורס על דברי תורה שלא יסתרו". והנה, כבר במקרא ניכרים ניסיונות ליישובן של סתירות הנובעות מעצם היותו פסיפס של מקורות המייצגים תקופות שונות ומגמות מגוונות"^[1].

להלן מספר דוגמאות הממחישות את טיבה של הפרשנות המדרשית, הרחוקה כרחוק מזרח ממערב מהפרשנות המחקרית:

קיימת סתירה בין הפסוקים המתארים את בריאת האדם "זכר ונקבה" כבר מראשית בריאתו (בר' א כז) "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", אל מול הפסוקים המתארים את בריאת האדם לבדו מיד בראשית בריאתו (בר' ב כ) "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". המדרש מתרץ סתירה זו בכך שהאדם נברא "אַנְדְּרוֹגִינוֹס", מין יצור היברידי שהוא גם זכר וגם נקבה, עד שלבסוף האל "ניסר" אותו וחילק אותו לשניים, האחד זכר והאחד נקבה. וכלשון המדרש (בראשית רבה, פרשת בראשית פרשה ח):

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב זכר ונקבה בראם. אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון דו פרצופים בראו, ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן".

פרשנות זו, "פתרה" את הסתירה בשיטה המדרשית בדרך של הוספת נתונים לסיפור, לפיהם האדם נברא אנדרוגינוס ועבר הליך של ניסור, כלומר, בפרק א' בו מתוארת בריאת האדם "זָכָר וּנְקֵבָה", הכוונה למן יְצוּר כִּלְאַיִם של זכר ונקבה עד שנוסר והופרד לזכר ולנקבה. פרשנות מסוג זה, יצירתית ויפה ככל שתהיה, לא רק שרחוקה מעולם המקרא אלא אף יש לה אופי אגדתי בעליל ולא מחקרי. אין בפרשנות זו גם להשיב על השאלות מדוע הדבר אינו מסופר בגוף הסיפור, שאלה שהיא רלוונטית לגבי כל הפרשנויות המדרשיות. בנוסף, אין בפרשנות זו כדי להשיב על השאלה כיצד הניסור עולה בקנה אחד עם תיאור בריאת האשה בפרק ב' מצלע האדם.

דוגמה נוספת לפרשנות מדרשית ניתן לראות במסופר על רבקה ש"התרוצצו בקרבה" בעת שהרתה את עשו ויעקב ולכן (בר' כה כב) "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהֹוָה". לא ברור מהפסוק לאן הלכה לדרוש את יהוה? היכן דרשו אותו? מדוע לא התייעצה עם בעלה יצחק? מי מלבד יצחק יכל בכלל לסייע לה "לדרוש את יהוה"? ואם לא די בכך, הסיפור סותר את האמור במקום אחר בתורה לפיו יהוה כלל לא נודע לאבות (שמ' ו ג) "וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". הכיצד זה אם כן "דרשה את יהוה"?

על כך משיבים חז"ל, כי רבקה הלכה ל"בית המדרש" של שֵׁם ועֵבֶר^[2]. לשיטתם האָנַכְרוֹנִיסְטִית^[3], שֵׁם ועֵבֶר למדו תורה בבית מדרש כאילו כבר ניתנה התורה בזמנם והם למדו בבית מדרש, סוג של מוסד לימודי שהוקם אלף שנים אחר כך, רק בימי חז"ל, והם קיבלו קהל המעוניין לדרוש את יהוה. הליכתה של רבקה לראות את פניהם של שֵׁם ועֵבֶר, היא המשמעות האמיתית של הפסוק "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהֹוָה". וכך לשון המדרש (בראשית רבה, פרשת תולדות, פרשה סג):

"לֹא הָלְכָה אֶלָּא למדרש של שם ועבר, אלא ללמדך שכל מי שהוא מקביל פני זקן כְּמַקְבִּיל פני שכינה".

הדרשנים "ניצלו" את הסיפור לצורך הפקת לקח חינוכי לפיו מי ש"מקביל" פני זקן, כאילו "מקביל" פני שכינה.

דוגמה נוספת לפרשנות מדרשית המוסיפה נתונים לסיפור ניתן לראות בשאלה שהטרידה את הפרשנים הקדומים הכיצד זה יתכן שדוד המלך חטא בכך ששכב עם בת שבע שהיתה "אשת איש", בהיותה נשואה לאוריה החיתי (שמ"ב יא ג "בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי"). הכיצד זה יתכן שהשכינה תשרה על דוד שחוטא חטא נורא שכזה בשעה שפיו משורר מזמורי תהלים?!

התשובה לכך אף היא באמצעות הוספת נתונים לסיפור המקראי ולפיה כל מי שהיה יוצא למלחמה בתקופתו של דוד המלך היה נותן מראש גט לאישתו. מכאן, שאוריה החיתי נתן אף הוא גט לאשתו וממילא בת שבע היתה גרושה ולא נשואה, ולכן דוד לא חטא כלל בחטא איסור משכב עם אשת איש. וכך מופיע המדרש בתלמוד (שבת נו ע"א) :

"כל האומר דוד חטא - אינו אלא טועה, שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו', אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?...(אלא ש)כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו".

חז"ל היו מודעים לפערים הגדולים שבין מה שנכתב בתורה בזמן כתיבתה לבין הפרשנות לה שהתפתחה בימיהם וקיבלה משמעויות מרחיקות לכת. את השאלה המתבקשת הכיצד זה נוצרו בעצם "שתי תורות", התורה שבכתב אל מול התורה שבעל פה, תורות השונות זו מזו, הם פתרו באמצעות הסיפור אודות משה רבנו ורבי עקיבא. על פי המסופר במדרש, בשעה שעלה משה רבינו "למרום" הוא צפה את העתיד וראה את רבי עקיבא מלמד תורה. משה לא הבין כלל את דברי רבי עקיבא ותורתו, שהיא "התורה שבעל פה", מרוב שהיתה כל כך רחוקה מתורתו שלו. בעקבות כך "תש כוחו" של משה, ואף עלה במחשבתו שאינו ראוי שהוא זה שיתן את התורה, אלא דווקא רבי עקיבא הוא זה שראוי לכך. בהמשך מסופר שכאשר תלמיד כלשהו שאל את רבי עקיבא, "רבי, מנין לך?" (מה מקור המידע שלך?), השיב לו רבי עקיבא, "הלכה למשה מסיני". תשובתו זו של רבי עקיבא השיבה למשה את רוחו והפיסה את דעתו. משמעות התשובה הנה שכל מה שנאמר על ידי רבי עקיבא בתקופות מאחרות מיוחס למשה רבנו ומעמד מתן תורה בהר סיני. כלומר, על אף שהתורה של רבי עקיבא כלל אינה מוכרת למשה, הרי שמקורה במשה רבנו עצמו, וכך מסופר המעשה בתלמוד (בבלי, מְנָחוֹת כט, ע״ב):

"בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות... אמר לו (הקב"ה) אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך (משה) וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיע (רבי עקיבא) לדבר אחד (לנושא מסויים), אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו של משה".

במילים אחרות, על אף שהתורה בימי חז"ל הרחיקה מאוד ממשמעותה בתקופת המקרא, עדיין המדובר כביכול באותה התורה ממש, וזאת לפי נקודת המוצא האקסיומטית ולפיה הכל כבר נמסר מראש במעמד הר סיני על ידי האל, "הלכה למשה מסיני".