הקושי התיאולוגי שבהבנת הכעס האלוהי בעקבות מהפכת ספר דברים
מרגע שחדלה האמונה בעצם קיומם של אלים אחרים, התעוררה מאליה השאלה הכיצד זה שיהוה כועס על כך שהעם עובד אלוהים אחרים ואף מכנה זאת "בגידה" בו. הכיצד זה אפשר לבגוד עם משהו שכלל אינו קיים? התיאורים המקראיים בדבר קנאתו של יהוה ב"אלוהים אחרים" נראו בשלב זה כבר לא מובנים, קנאה מתוארת למשל בפסוק (שמ' לד יד) "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר, כִּי יְהֹוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא", וכן (דב' ו יד- טו) "לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים...כִּי אֵל קַנָּא יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". מדוע יהוה מתואר כזועם ומקנא אם הם בכלל אינם קיימים? מה פשר החומרה שראו כותבי המקרא בפולחן לאלים האחרים וראו בכך חטא חמור ביותר כמו "בגידה" (יר' ג כ) "אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהֹוָה"?
הסבר מעניין לשימוש במטאפורת ה"בגידה" לחטא העבודה זרה הנו שמטרתה להמחיש ולהדגיש את הקשר האינטימי בין עם ישראל לאלוהיו כיחסי גבר לאשה, כפי שמנסח את הדברים ישראל קנוהל:
"המקרא מזכיר פעמים רבות את קנאת האל בנוגע לאיסור עבודת אלילים. ניראה שהשימוש בקנאה בהקשר זה הוא מטפורה הלקוחה מתחום היחס שבין איש לאשתו. קנאתו של אלוהי ישראל היא תופעה בלתי מוכרת בעולם האלילי. האלילות סובלנית במהותה. לדעתי השימוש במטפורת הנישואין והקנאה כרוך במתח שבין השאיפה להצגת האל המקראי כמי שנמצא מעל למציאות הטבעית לבין הצורך ביצירת יחס אינטימי מחייב ובלעדי בינו לבין עמו"[1].
הסבר ל"קנאתו" של האל וזעמו על חטא פולחן אלים אחרים נובע מאמונה הקודמה של הכותבים שהסגידה לאלים האחרים מעצימה את כוחם. על פי התפישה הקדומה לאדם ישנה יכולת להעצים את האל, לתת לו כח ועוז ואף לרומם אותו (תה' סח לה) "תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים", וכן (תה' צט ה) "רוֹמְמוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו", הסגידה אליו מרוממת אותו. וכן (דב' כו יז) "אֶת יְהֹוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים". מכאן שכל פולחן לאלים אחרים "בא על חשבונו" של יהוה שלא רק שאינו זוכה לקבל את העוז, הַהַאֲמָרָה והרוממות לה הוא זקוק, אלא אלים אחרים מקבלים זאת במקומו.
הסבר נוסף לתפישה המחמירה ש"בעבודה זרה" שהקורבנות, שהם "המזון לאלוהים", שהיו אמורים להיות מוגשים לו בלבד, מוגשים לאלים אחרים. הקורבנות מכונים "לחם" (במ' כח ב) "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" (להרחבה ראה בפרק "ההיגיון התאולוגי שמאחרי הריטואלים הפולחניים/ האל צריך לאכול ומוטלת חובה להאכיל אותו). בעצם פולחן לאלים אחרים נותר האל ללא בני אדם שיעבדו אותו ויגישו לו את הקורבנות להם הוא זקוק. אשר על כל כל פניה לאל אחר במקומו, עוררה את זעמו. על כך יש להוסיף את העובדה שאחד ממאפייניו של יהוה הוא הקנאה, שזה שמו ווזו גם תכונתו (שמ' לד יד) "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהֹוָה קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא".
התמיהה אודות פשר כעסו של האל וקנאתו לאלוהים אחרים שכל אינם קיימים התעוררה בדורות הרבה מאוחרים, בתקופת חז"ל, בהם כבר לא נותר זכר מהאלילות ומתפישת עולמה. במספר מדרשים נשאלת השאלה הזאת במפורש, הכיצד זה ש"ריבונו של עולם" קינא באלוהים אחרים "שאין בהם ממש" וגרם בגלל זה להגליית העם והריגתם בחרב. המדרש מספר שאת השאלה הזו בדיוק מפנה רחל אמנו לקב"ה ומטיחה בו שאפילו היא, שלא קינאה באחותה בלאה בכך שיעקב בעלה היה איתה, ואילו הוא מקנא בדברים שאין בהם ממש, וכלשון המדרש:
"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה ... לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה, מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב?!"[2].
המדרש אינו עונה על השאלה הקשה הזאת, אלא רק מספר שבעקבות דברי רחל "מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר, בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן". כביכול הטיעון המוצדק של רחל גרם לקב"ה לשנות את תוכניותיו. חז"ל מבקרים את הנהגת האל בעולמו באמצעות המדרש.
יש לראות בשאלתה של רחל את ככזה שמשקף באופן ברור את השינוי התיאולוגי יסודי שנעשה במהלך הזמן בין תקופת המקרא לזמן כתיבת המדרש, עשרות ומאות שנים לאחר חורבן הבית השני. התנהלותו הקנאית והמחמירה של האל אינה מובנת כלל ועיקר בתקופה שבה האמונה בקיומם של אלים אחרים אינה קיימת והיא נחלת העבר הרחוק. לא בכדי חז"ל "משנים את שמו" של האל ומכנים אותו "הקדוש ברוך הוא", "אב הרחמים", "אבינו מלכנו", "קודשא בריך הוא" וכדומה, תארים שאין להם זכר בלשון המקרא.
שאלה נוספת שהטרידה את חז"ל היתה מדוע בעצם חדל עם ישראל לחטוא בחטא האלילות, והרי חטא "העבודה זרה" היה נפוץ בישראל מזה מאות בשנים. הכיצד זה קרה שהחל מימי הבית השני השתלטה האמונה המונותאיסטית ללא הותרת כל זכר לאלילות. ההסבר שניתן על ידי חז"ל אינו הסבר היסטורי-תאולוגי או פסיכולוגי אלא הסבר ששורשיו בעולם המיסטיקה. לדעת חז"ל העם חדל לעבוד עבודה זרה ולהאמין באלים אחרים רק בגלל העובדה שהאל החליט "לבטל את יצר הרע" של עבודה זרה, וזאת על פי בקשתם של אנשי הכנסת הגדולה בתקופת ימי הבית השני. לפי פירוש זה, בני האדם בתקופת הבית הראשון היו שונים מבני האדם שבתקופת הבית השני בכך שהיה להם סוג של יצר רע מסוג "לָאו בַּר כִּבּוּשׁ" (שלא ניתן להתגבר עליו) לעבוד עבודה זרה. לשיטתם, מאז ימי אנשי הבית השני בני האדם עם ישראל אינו חשוף יותר בפני יצר הרע לעבוד עבודה זרה. וזה לשון התלמוד (בבלי, סנהדרין סד ע"א בתרגום עדין שטיינזלץ):
"נאמר "ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם" (נחמיה ט, ד), ושואלים: מאי אמור [מה אמרו] באותה תפילה וזעקה? אמר רב יהודה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יונתן: "בייא בייא" ["ווי ווי"]! היינו [זהו] היצר הרע של עבודה זרה, דאחרביה לביתא וקליא להיכלא, וקטלינהו לצדיקי, ואגלינהו לישראל מארעייהו [שהחריב את בית המקדש, ושרף את ההיכל, והרג את הצדיקים, והגלה את ישראל מארצם], ועדיין הוא מרקד בינן [בינינו]. כלום האם לא יהבתיה לן [נתתו לנו] אלא כדי לקבולי ביה אגרא [שנקבל בו שכר] כאשר נכבוש יצר זה — לא איהו בעינן [לא אותו אנו רוצים] ולא אגריה בעינן [ולא את שכרו אנו רוצים].... וממשיכים את המעשה באנשי כנסת הגדולה: יתבו תלתא יומא בתעניתא, בעו רחמי [ישבו שלושה ימים בתענית, בקשו רחמים] משמים. נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה [להם פתק מן הרקיע שהיה כתוב בו] "אמת", לומר שהסכים ה' לבקשתם".
הסבר זה נועד לתרץ באופן "מיסטי" את התופעה, שהיא במהותה תוצאה ישירה של התפתחות חברתית-תיאולוגית שקרתה בישראל, בעיקר לאחר גלות בבל. לאחר החורבן העם חווה טראומה, כשגלה ברובו מארצו, ואותם אלו שחזרו לבנות את בית המקדש השני היו מלאי דבקות באל, עם רגשי חרטה על חטאיהם, ותחת הנהגה דתית מחמירה (ולכך יוקדש פרק נפרד בהרחבה).