עריכת המקרא בזמן חז"ל
התיקונים האחרונים בערכית הנוסח הסופי של הטקסטים המקראיים נמשכו עד תקופה מאוחרת. רמזים לתיקונים אלו ניתן למצוא מהמסופר בתלמוד הירושלמי המתאר את השיטה בה תיקנו גירסאות שונות שהיו קיימות בתורה גם בסוף ימי הבית השני. התלמוד הירושלמי מספר כך (תענית, ד, ב):
"שלשה ספרים מצאו בעזרה: ספר מעוני וספר זעטוטי וספר היא. באחד מצאו כתוב מעון אלהי קדם ובשנים כתיב (דב' לג כז) מענה אלהי קדם וקיימו שנים וביטלו אחד. באחד מצאו כתוב וישלח את זעטוטי בני ישראל ובשנים כתוב (שמ' כד ה) וישלח את נערי בני ישראל וקיימו שנים וביטלו אחד. באחד מצאו כתוב תשע היא ובשנים כתיב אחד עשר היא וקיימו שנים ובטלו אחד".
השיטה לבחירת הנוסח המדוייק היתה באמצעות בחינת הכתוב ברוב הגרסאות תוך העדפת הגירסה הנפוצה וביטול הגירסה הפחות נפוצה, וכלשון התלמוד (ירושלמי, תענית ד, ב) "קיימו שניים וביטלו אחד". מתוך אותם שלושה ספרים בחרו את הנוסח שמופיע בשתיים מהם, כל תיקון ותיקון לגופו. ניתן להניח כי אותם שלושת הספרים הספרים שהיו מצויים בעזרה של המקדש, ייצגו את עדי הנוסח המקודשים והחשובים ביותר שעמדו בפני חכמינו בימות הבית השני. בין שלושת הספרים החשובים הללו לא היה אחד שזהה לאחר בכל פרטיו לשני. החלטתם של החכמים לקיים את נוסח הרוב יצר מציאות בו כל ספר כשלעצמו הפך להיות "פסול" בגלל 'פגם' כזה או אחר הנובע מחוסר ההתאמה המלא לנוסח הרוב המורכב משילוב חדש של שלושתם. וכך מנסחת את הדברים צפורה טלשיר:
"המסורת הידועה על שלושה ספרים שהיו בעזרה משמיעה לנו כי היו הבדלי גרסה אפילו בין מגילות שנמצאו בבית המקדש, ומציגה את תמצית תהליך ההשוואה והסינון של כתבי יד במטרה להגיעה לנוסח אחיד. אף שהצגת הדברים פשטנית משהו, בוודאי משתקף בהם המאמץ שהושקע בניפוי ובחירה, במגמה לגנוז כתבי יד שנמצאו בהם גרסאות שונות ולהשאיר עותקים רשמיים מדויקים שאין בהם רבב"[1].