אגדות אֶתְנוֹלוֹגִיּוֹת

אגדות אתנולוגיות הנן אגדות שייעודן לנמק ולהסביר את הסיבה ליחסים שבין שבטים ועמים ואף להסביר את מוצא העמים. במזרח הקדום לא נהוג היה לספר סיפורי היסטוריה כפי שהיא נלמדת היום, וספק אם גם היה להם את היכולת לשמר את ההיסטוריה כתיעוד כתוב. את מוצאם של העמים, הקשרים שביניהם, ובעיקר את הקירבה האתנית-לשונית-תרבותית הם תיארו בצורה של סיפורים אליגוריים^[1] על דמויות אנושיות משפחתיות, "אבות ואימהות", ותאור היחסים ביניהם. סיפור על דרמה משפחתית היוצרת קשרי דם בין הדמויות הביא לידי ביטוי באופן אליגורי את תיאור הקשר בין העמים.

וכך מתאר את הדברים הרמן גונקל:

"כאשר חלק מן השבטים מקיימים קשר הדוק יותר מייחסים זאת לעובדה כי במקורם הם בני אם אחת: יחסים רופפים יותר מתוארים בין אברהם ללוט אחיו, האחד יהיה לאבי ישראל והשני לאבי מואב ועמון. תאוריה זאת נכונה גם במקרים בהם הסתמך האיחוד בין השבטים על קשרי דם ולא על ארגון מדיני כלשהו.

אגדות אלו משקפות את הצורך להבין מה עומד בבסיס היחסים בין שבטים ועמים.

לרוב קשה להבדיל בין אגדות אתנולוגיות המספרות סיפור דמיוני על מנת להסביר את מהות היחסים בין השבטים, לבין אגדות היסטוריות המכילות שרידים של מסורת על מאורעות שהתרחשו במציאות. בדרך כלל נמצאים, זה בצד זה, באגדה אחת, אלמנטים אתנולוגיים ואתנוגרפיים"^[2].

דוגמה לכך ניתן לראות בפסוק (בר' י לב) "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל". השימוש בסיפור על דמויות משפחתיות באופן אלגורי נבע מכך שהוא קל להבנה, כך שכל אדם, ולו הפשוט ביותר, יכול היה להבין אותו. הסיפור המחיש עבורם את הקשרים ולא מן הנמנע כי גם הקורא הקדום הבין שהמדובר רק בדמויות סימליות שמסמלות יחסים היסטוריים מורכבים יותר. וכך מתאר את הדברים ישראל קנוהל:

"כשמספרים סיפורים על דמות שהיא אברהם או שהיא יצחק או יעקב, אנחנו לא צריכים לקבל את זה כמידע אישי על פלוני או אלמוני שיצא ממקום זה והלך למקום אחר, אלא כסוג של תיאור היסטורי של נדידת קבוצה מסויימת שמממנה הורכב בהמשך עם ישראל"^[3]

דוגמה נוספת ניתן לראות בתיאור היחסים בין ישראל לשבטי קידר "ישמעאלים" שהסתובבו בסביבת כנען, שבטים שניראו קרובים בשפה ובאורח החיים אך שונים מבחינות תרבויות אחרות. הקשר עם שבטים אלו, בא לידי ביטוי בתיאור מוצאם באברהם כאב קדמון המשותף להם, שהיו לו שני ילדים, יצחק וישמעאל, ושכל ילד נולד מאם אחרת. כל אחד מבניו של אברהם הפך לאב קדמון של כל עם. הסיפור מתאר קירבה אך בה בעת גם שוני.

וכך מסביר יאיר זקוביץ את הסיבה לאיסור להתחתן עם עמוני ומואבי:.

"המעשה בבנות לוט הוא סיפור פסבדו איטיולוגי, מהתלה עברית מגמתית על מוצאם הבלתי מכובד של עמון ומואב, שני העמים הקרובים המרבים להיזכר יחדיו במקרא. הולדתם של העמים הללו כתוצאה מגילוי עריות מסבירה את האיסור החמור החל על קבלתם לקהל ה' (דברים כג, ד-ו)^[4].

המקרא כולל טקסטים רבים של"רשימות יחס", שושלות של בתי אב שונים שמהם יצאו שבטים ועמים שונים. לדעת שרה יפה מטרת רשימות אלו להסביר את "היסודות הלא ישראלים" שחדרו לעם ישראל, בכך שהיו "פילגשים" או "נשים"^[5] שנלקחו מעמים אחרים המופיעות ברשימות אלו:

"אחת המטרות של רשימות היחס היא הכללת כל היסודות הלא ישראלים היושבים בארץ ישראל בתוך עם ישראל על ידי הצגתם כרכיב אורגני בשבטים, בעיקר על ידי הצגת מעמדם ברשימות היחס כ'נשים' או 'פילגשים'...

ההתפתחות האתנית של ירחמיאל מתוארת אפוא הן כצמצום והן כהתרחבות: הצמצום- על ידי כליונם של ענפים מסויימים, המוגדר במינוח הגנאלוגי "וימת...לא בנים" ( דה"א ב לב) "וַיָּמָת יֶתֶר לֹא בָנִים"; ההתרחבות-על ידי התמזגות עם רכיבים חיצוניים המוגדרים 'נשים'...

ההגדרה 'פילגש' מתייחסת ליסוד אתני זר שנקלט במסגרת השבטית/ יישובית"^[6].

האגדה האתנולוגית שיקפה את היחסים הפוליטיים והאתניים, כמו גם את יחסי הכוחות שהיו בזמן יצירתו של הסיפור ולעיתים הסיפור שֻׁנָּה נוצר סיפור חדש כאשר השתנה מצב היחסים בין העמים. הסבר ל"עבדותם" של הכנענים הוסברה בכך שהם קוללו על ידי נוח שקילל את נכדו בשם "כנען", בנו של חם. על פי המסופר, לאחר שנוח כשהבין את חטאו של חָם כלפיו, שראה אותו במערומיו^[7] (בר' ט כה-כו) "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ". המחבר המקראי מנסה לשייך את תושבי כנען המקוריים לכאלו שמוצאם בכלל במצרים (בר' י ו) "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ (=לוב) וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן", ומכאן שהעם הכנעני יושב בעצם שלא בארצו.

יש להעיר כי שלושת בני נוח, שם חם ויפת מהווים ייצוג סימלי לשלוש היבשות שהיו מוכרות בעולם העתיק, כפי שעולה מפסוקים אלו (בר' י א):

"(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל: (ב) בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן ... וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה: (ד) וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים:...(ו) וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן:... שְׁבָא וּדְדָן...(כא) וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל: (כב) בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם".

"שֵׁם" מייצג את יבשת אסיה המזרחית וממלכות מֶסוֹפּוֹטַמְיָה השונות, "חָם"מייצג את אפריקה, ממלכת מצרים, שם שכנה האימפריה המצרית וממלכת "כּוּשׁ", ויפת מייצג את העמים שמצפון למסופוטמיה, כפי שמנסח את הדברים גיא דרשן:

"בני יפת הם העמים השוכנים מצפון למסופוטמיה ולכנען, ממָדַי שבמזרח, דרך איי הים ועמי אסיה הקטנה עד היונים, בני יון, שבמערב. בני חם שוכנים בדרום העולם העתיק, הם עמי אפריקה ודרום ערב, מן העבר השני של הים האדום, וארץ כנען, שממערב לים סוף, היא הנקודה הצפונית ביותר בתחום זה. בני שֵׁם, הסוגרים את הרשימה, ממוקמים מבחינה גאוגרפית בתווך, במרכז העולם העתיק, מעילם ואשור שבמזרח, דרך ארם עד לוד שבמערב"^[8].

כאמור לעיל, ייחוס כנען ל"חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם" מבקש ללמד כי ישיבת הכנענים בארץ ישראל הינה סוג של חטא או השגת גבול. אך יחד עם זאת יש לזכור כי כנען היה השם הקדום של הארץ, וכי העם הכנעני היה קרוב לעם הישראלי ואף התמזג בו (שופ' ג ו) "וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם". את הקירבה הזו בין העמים מתאר הנביא יחזקאל (טז ג) "וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית". על אף הקירבה הגדולה בין העמים, מחבר הסיפור רצה להעביר מסר שהעם ישראלי נבדל לגמרי מהכנעני, ושהכנענים מוצאם שונה מהישראלים, וכי הם לא צאצאי שֵׁם, אלא צאצאי חם. וכך מתאר יאיר זקוביץ את הזיקה בין הישראלים לכנענים:

"סוד הפחד מיושבי כנען הוא בקרבה הרבה (בניגוד לכתוב, כאמור, ברשימות היוחסין בבראשית י-יא), בדמיון הבלתי ניתן להכחשה בין בני ישראל לבין הכנענים, ואף למעלה מזה: מוצאם של יסודות רבים בעם ישראל לשבטיו הוא מבני כנען, ונתעורר אפוא הכורח לעקור לעקור את כנען מלבם.

הזיקה התרבותית ואף האמונית ליושבי כנען, החולקים עם ישראל את ארץ ישראל שממערב לירדן, עוררה אפוא רגשות דחיה ופחד"^[9].

דוגמה לסיפור אתנולוגי נוסף ניתן לראות בהסבר לעבדותם של אדום לישראל (דה"א יח יג) "וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים וַיִּהְיוּ כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִיד". אדום היתה וסאלית של יהודה בראשית ימי הבית הראשון למרות שהיתה קדומה יותר באזור. הסיבה לעליונות ישראל הצעיר על אדום הבכיר הוסבר בסיפור על ברכת יהוה לרבקה אֵם עשו ויעקב בכך שהמבוגר יעבוד את הצעיר (בר' כה כג) "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ ...וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", רַב משמע עשו הבכור, והצָעִיר זה יעקב. בתקופות מאוחרות יותר כשממלכת אדום הצליחה להשתחרר משליטת יהודה נאלץ העורך "לעדכן" את הסיפור ולהוסיף שעשיו קיבל אף הוא ברכה מיצחק ולפיה עשו, הוא אדום, יפרוק את עולו של יעקב מעליו (בר' כז מ) "וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ".

היחסים עם אדום ידעו עליות ומורדות במשך מאות שנות היסטוריה, והמקרא מתאר את העמים כאחים (דב' כג ח) "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא". הסיבה לתאור הקירבה לעם האדומי כ"אחים" במספר מקומות במקרא מקורה ככל הניראה בהיותם חולקים מוצא קדום משותף (שבט יהודה ואדום^[10]), שפה דומה מאוד, במנהגים משותפים ואולי אף אלוהות משותפת עם חלק מהשבטים האדומים. קרבה זו בין העמים אדום וישראל, תוארה כקרבת האבות יעקב ועֵשָׂו, אבי העם האדומי, כאחים. השם "אֱדוֹם" הינו שם נרדף של עֵשָׂו (בר' כה ל) "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם", וכן (בר' לו א) "וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם".

לקדמונים לא היה מידע ממשי מוכח באשר למוצא העמים, וכפועל יוצא מכך נוצרו גרסאות או מסורות שונות הסותרות לעיתים זו את זו. כך למשל ניתן לראות באגדות באשר לזהות מוצאו של העם הארמי. על פי מסורת אחת ארם הנו עם קדום, שמוצאו בשֵׁם נכדו של נח (בר' י כב) "בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם". על פי מקור אחר ארם נולד הרבה דורות אחר כך, והיה אחיינו של אברהם אבינו מאחיו נָחוֹר (בר' כב כ) "וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ, אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ... וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם". המשותף לשתי המסורות הנו הרצון לתאר קרבה אתנית מסויימת בין הישראלים לארם. על פי הראשונה, הקירבה רחוקה יחסית, מוצא באב קדום ביותר (שם בן נוח) ואילו על פי השניה הקירבה קרובה יותר, משפחתו המורחבת של אברהם אבינו.

האגדה האתנולוגית מתארת את הקרבה בין העם הישראלי לעמונים ולמואבים כמרוחקת יותר מאשר לאדום. השפה המואבית היתה דומה מאוד לשפת הישראלים, כפי שניתן לראות ב"מצבת מישע" של המלך המואבי, מצבה המיוחסת למלך האדומי "מישע". עיון בכתובת זו מגלה שאפילו הקורא הישראלי המודרני יוכל להבין מילים רבות הכתובות בה^[11]. הקירבה המשפחתית הפחותה (ביחס לאדום) תוארה כיחסי דוֹד ואחיין, אברהם אבי העם הישראלי היה דודו של לוט אבי עמון ומואב. אם ישראל ואדום אחים הם, כמו יעקב ועשיו, הרי שקרבת ישראל והעמים עמון ומואב מתוארים כקשר של סב משותף, תֶרַח, ולא אב משותף^[12]. בנוסף, המחבר המקראי בחר להטיל דופי בעמונים ובמואבים, עמים שנאסר עליהם להצטרף לעם הישראלי הקדום (דב' כג ד) "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה". כדי לתאר את נחיתות העמונים והמואבים לעומת העם הישראלי, מוצאם של העמונים והמואבים מיוחס לתוצאה של גילוי עריות בין האב לוט לבנותיו שלו (בר' יט לב) "לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע". גילוי עריות זה נעשה לאור חששן של בנות לוט שהן נותרו לבד בעולם אחרי הפיכת סדום ועמורה (בר' יט לא) "וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ". כאמור, מזיווג זה בין לוט לבנותיו נוצרו על פי האגדה העמונים והמואבים (בר' יט לז-לח) "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם... וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם". על סיפור זה כותב יאיר זקוביץ כדלקמן:

"ניכר חשש רב מפני התערבות בעמים עמון ומואב, בניו-נכדיו של לוט מבנותיו אשר הערימו עליו, השקוהו לשוכרה ונתעברו ממנו (בראשית יט, ל-לח). הסיפור הוא מהתלה ישראלית המבאישה את ריחם של העמים הללו שבאו לעולם כתוצאה של גילוי עריות"^[13].

גם העם המדייני, מתואר כבעל קירבה אתנית לעם הישראלי. הקרבה מתוארת בכך שהמדיינים מיוחסים לאברהם אך מאשה אחרת בשם קְטוּרָה. מסופר כי לאחר מות שרה, נשא אברהם את קְטוּרָה לאשה וממנה נולד מִדְיָן (בר' כה א-ב) "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן... וְאֶת מִדְיָן". העם המדייני, בהיותו עם שמוצאן באברהם אבינו, נודע בקרבתו התרבותית לעם ישראל, בכך שכהן הדת שלו, יתרו, ייעץ למשה כיצד להנהיג את העם (שמ' יח יט) "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ". בנוסף, יתרו הקריב קורבנות לאל בפולחן בו נטל חלק אהרון הכהן הגדול יחד עם זקני ישראל (שמ' יח יב) "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים". אם לא די בכך, יתרו המדייני אף נתן את בתו למשה (שמ' ב כא) "וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה". אפילו יהוה מתואר ככזה המגיע מאדום (שופ' ה ד) "יְהֹוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם".

כל הסיפורים הללו נועדו לשרת מטרה אחת, לתת סיבה והסבר לקרבה בין העמים השונים.

השאלה המתבקשת מאליה הינה מה הביא מלכתחילה את העם הישראלי לחפש הסברים אתנולוגיים או את פשר הזיקה התרבותית ביחס לעמים שסביבו? נראה כי הסיבה לכך קשורה בעצם התעוררות הממלכות הקטנות והחדשות במרחב כנען אחרי התמוטטות האמפריות הקדומות (ממלכת חת, מצרים ומִיקֶנָה), לקראת סוף האלף השני לפני הספירה. כנען בכללותה הפכה ליותר עצמאית וקמו בה ישויות מדיניות חדשות. כל ישות אתנית החלה לתעד את מסורותיה שבעל פה או לקבע בכתב את הנרטיב הרצוי לה לצורך גיבוש הזהות הלאומית הנבדלת.

כך מנסח את הדברים גיא דרשן:

"עם קריסת הממלכות במרחב-ממלכת החתים, הממלכה המיקנית והיחלשות מצרים....תרבויות האזור שינו את פניהן מבחינת זהותן האתנית...העדויות הספרותיות שאציג להלן מעידות כי המדינות הקטנות שצמחו במרחב זה, כמו ממלכות ישראל, יהודה, וערי מדינה בעולם היווני, החלו לשאול שאלות של זהות אתנית ולאומית שלא באו לפני כן לידי ביטוי בצורה זו בספרויות של הממלכות הגדולות והוותיקות במזרח התיכון... אפשר שהשינויים החברתיים והפוליטיים בקרב המדינות 'הצעירות', העליה של בתי מלוכה חדשים, או ההתארגנויות הפוליטיות השונות מאלו של הממלכות הוותיקות, הם אלו שהביאו להתעוררות סוגה זו ולהתבססותה"^[14].