שלב שלישי בחקר המקרא-שני סיפורי הבריאה-ויצירת "שיטת עבודה" מחקרית

מאז ימי האבן עזרא במאה השתים עשרה ועד לימי ברוך שפינוזה במאה השבע עשרה, פירסמו מלומדים שונים הסתייגויות מהאמונה שמשה הוא זה שכתב את התורה. אחד מהם היה הרב יוסף בר אליעזר טוּב עֶלֶם (בונהפילס) הספרדי, המכונה גם בשם "רבי יוסף טוּב עֶלֶם השני", שהיה חכם ספרדי בעל השכלה רחבה ביהדות ובהשכלה כללית. רב זה נולד ב 1335, שהה בכרתים, במצרים, ולבסוף בירושלים ובדמשק, וכתב באופן ברור כי פסוקים מסויימים נכתבו מאוחר יותר, ככל הנראה על ידי אחד הנביאים, ואין זה משה שכתב פסוקים אלו. את הדברים הללו הוא כתב בפירושו על פירוש אבן עזרא על התורה הנקרא "צָפְנַת פַּעְנֵחַ". העולם הנוצרי "התעורר" גם הוא, ובמאה החמש עשרה הכריז הבישוף של העיר אווילה בספרד, אלונסו טוסטאדו^[1], יליד שנת 1410, כי משה לא כתב את אותם הפסוקים המדווחים על מותו שלו. במאה השש עשרה, שני מלומדים מהמסדר הישועי, בנדיקט פריירה (Benedict Pereira) וז'ק בונפרֶרֶה Jacques) Bonfrère), יחד עם מלומד פלמי קתולי בשם אַנְדְרֵאַס מָסְיוּס ((Andreas Masius, 1514–1573, טענו כי משה כתב רק את גרסת הנוסח המקורי של התורה, ואולם נוסח זה הורחב בידי אחרים. כמו כן, לטענתם היה עורך ספרותי לחומש שהוסיף מספר פסוקים לתנ"ך. אין זה פלא שספרו של אַנְדְרֵאַס מָסְיוּס הקתולי נאסר לקריאה על ידי הכנסיה הקתולית.

בשנת 1640, ברוך שפינוזה כתב את ספרו המהפכני "מאמר תיאולוגי מדיני", וכפי שהוזכר קודם, הסביר בין השאר את סודו של אבן עזרא ואף הרחיב בנימוקים נוספים תוך שהוא קובע נחרצות כי התורה לא נכתבה על ידי משה.

זמן קצר אחר כך, בסוף המאה השבע עשרה, כומר קתולי בשם רישר סימון (Richard Simon), שהיה פרוטסטנטי קודם לכן, כתב ספר חשוב בשם "ההיסטוריה הביקורתית של הברית הישנה" ("Testament Vieux - Histoire critique du") ובו הוא טען שאמנם משה כתב את העיקר הדברים בתורה, אך נעשו תוספות נוספות, שלא על ידי משה, אלא על ידי אנשים שהיתה להם גישה לכתבים קדומים. אותם אנשים ערכו ושיפרו את אותם כתבים קדומים "ברוח הקודש". על אף שמטרתו של כומר זה היתה להגן על קדושת התנ"ך בכך שטען ש"נכתב ברוח אלוהית", דבריו גרמו לגירושו מהכנסיה וגם ספריו הוחרמו.

תרומתו של רישר סימון היתה בעצם העלאת הרעיון כי בידי אותם הכותבים והעורכים הקדומים היו מקורות כתובים עתיקים יותר עליהם התבססו. עצם ההשערה שחמשת חומשי תורה נוצרו בדרך של חיבור כמה מקורות עתיקים לספר אחד היתה חשובה וסללה את הדרך לגילוי זהותם האידאולוגית של כותבי המקרא.

ההתפתחות המשמעותית בחקר המקרא התרחשה הרבה יותר מאוחר, רק באמצע המאה ה-18, על ידי שלושה חוקרים, ללא קשר האחד עם השני, האחד, ה.ב. ויטר (H.B. Witter), כומר גרמני, השני פרופסור גרמני בשם י. ג. אייכהורן (Eichhorn), והשלישי רופא ומדען צרפתי קתולי בשם ז'אן אסטרוק (Jean Astruc), שחי בין השנים 1766 ל- 1864, ושימש רופא החצר של המלך לואי ה-14. שלושתם החלו לעסוק בביקורת המקרא ובמחקרם האישי הבחינו בכפילויות הסיפורים שבתורה. שלושתם ניסו לתת הסבר לתופעת כפילויות הסיפורים שחוזרים על עצמם בתורה, כמו לדוגמה הברית בין אלוהים ואברהם אבינו, מתן שם ליצחק אבינו, סיפור "אישה אחות", בו מלך זר לוקח את אשת אחת האבות (פעמיים של אברהם ופעם של יצחק), מסעו של יעקב לפדן ארם או חרן, התגלות ליעקב בבית אל, שינוי שמו של יעקב לישראל, הוצאת מים מהסלע על ידי משה, ועוד. השאלה שחוקרים אלו עוררו לדיון היתה האם המדובר בסיפורים נפרדים ועצמאיים או שמא המדובר בעצם בסיפורים גרעיניים זהים שקיבלו וריאציות שונות במסורות נפרדות.

חוקרים אלו נתנו דעתם על שמות האל כפי שמופיעים בסיפורים השונים, בכל גירסה וגירסה. התברר כי בצמדי הסיפורים הכפולים, בסיפור האחד, מוזכר שמו של האל כ"אלהים", ואילו בסיפור המקביל לו מוזכר שמו של האל כ"יהוה". באופן זה ניתן היה לחלק את הסיפורים הכפולים לשתי קבוצות סיפורים נפרדות שיש להן מכנה משותף. בקבוצה האחת שם האלוהות הינו "אלהים" ובקבוצה השניה שם האל הינו "יהוה". עם הזמן גמלה אצל חוקרים אלו המסקנה כי כל הסיפורים יצאו תחת ידם של סופרים משתי אסכולות שונות המאוחרות לזמנו של משה. וכך מנסח את הדברים יעקב כדורי:

"ספרו של אסטרוק לא משך תשומת לב מרובה, ויתכן כי אחת הסיבות לכך הייתה שהמחבר לא היה תיאולוג מקצועי אלא רופא. אך זמן לא רב לאחר מכן פיתח החוקר הגרמני יוהן גוטפריד אייכהורן את מסקנותיו של אסטרוק ופרסם אותן במבוא שלו למקרא (1783-1780). את המקור אשר השתמש בקביעות בשם המפורש הוא כינה J (על פי האות הראשונה בשם המפורש, יו"ד, שבגרמנית נכתבת J), ואת המקור האחר, אשר השתמש בשם 'אלוהים', כינה E"^[2].

וכך הסביר הרמן גונקל את השערתו לגבי אופן התפתחותם של שני מהמקורות הללו:

"כתיבת המקורות לא התרחשה בפעם אחת, אלא היתה תהליך ממושך שארך מאות שנים. בתורה אנו מבחינים בקבצים שצמחו מתוך אוספים מוקדמים יותר ושניהם עברו גלגולים אחדים; הקבצים הללו מכונים 'יהויסטי' (J) ו'אלהיסטי' (E) ; הכינויים נובעים מכך שהראשון קורא לאל, בספר בראשית, יהוה והשני אלהים. הראשון התהווה, כניראה במאה התשיעית והשני במאה השמינית לפסה"נ"^[3].

רעיונות חדשניים אלו החלו להכות גלים בחברה הנוצרית, ואולם היו אלו הפרוטסטנטים אשר בעיקר גילו בהם עניין. במשך מאות שנים הנוצרים הקתולים נתנו לאפיפיור את הסמכות הבלעדית לפרש את התנ"ך, ולאדם הפשוט לא היתה הסמכות או היכולת לפרש את המקרא לפי הבנתו. אשר על כן, הכנסייה הקתולית לא הייתה סובלנית לביקורת המקרא. לעומת זאת, גישת הרפורמה הנוצרית הפרוטסטנטית עודדה לימוד עצמאי של המקרא, איש איש בשפתו שלו, ולא לפי הנוסח הלטיני המקודש בכנסיה הקתולית שאך "יודעי חן" למדו להכירו. כפועל יוצא מכך, רבים מהחוקרים הפרוטסטנטים שאפו ללמוד עברית במטרה להבין את התנ"ך בשפת המקור בו נכתב.

"צחוק הגורל" הוא שאסטרוק שיצא למסעו בחקר המקרא מתוך כוונה להוכיח דווקא ששפינוזה טעה בתפישת עולמו, גילה מציאות ש"טפחה על פניו". אסטרוק נאלץ להודות כי שפינוזה צדק וכי משה לא היה זה שכתב את התורה. קיומן של הגירסאות השונות לסיפורים הכפולים הדומים מוכיח זאת. אין כל סיבה להניח שמשה יכתוב באופן קבוע סיפורים זהים בגירסאות שונות תוך שימוש מתחלף בשם האלוהות ("אלהים", "יהוה-אלהים" "יהוה" בלבד).

הדוגמה המפורסמת ביותר לסיפור הנכפל פעמים הנו סיפור הבריאה בספר בראשית והבחנתו של אסטרוק כי המדובר בשני סיפורי בריאה שונים שמוצאם שונה ולא סיפורים המשלימים זה את זה. סיפור הבריאה הראשון פותח את ספר בראשית בפרק א' ונמשך עד פרק ב' פסוק ג' (כולל), ואילו סיפור הבריאה השני מתחיל בפרק ב' פסוק ג'. הסתירות בין שני סיפורי הבריאה אינן ניתנות לגישור, כפי שיורחב בהמשך. מסקנתו של אסטרוק היתה אם כן שישנם כאן שני מקורות ספרותיים שהתקיימו בנפרד במשך שנים עד שצורפו זה לזה לרצף אחד המטשטש את הכפילות.

ניתוח כפילויות הסיפורים על ידי אסטרוק תרמה לחקר המקרא בכך שיצר שיטת עבודה ויצירת פרמטרים לניתוח הטקסט המקראי בהם משתמשים עד היום בניתוח מחקרי של סיפורי המקרא: איתור כפילויות של סיפורים או סתירות ביניהם, איתור ההבדלים הרעיוניים-אידאולוגיים ביניהם, איתור הבדלים סגנוניים בכתיבה, ועוד.