חשיבות פולחן הקורבנות במקור הכהני

לאדם המודרני פולחן הקורבנות נתפש לעיתים כדבר פרימיטיבי ואכזרי. באופן טבעי שואל האדם המודרני את עצמו וכי מה אשמים בעלי החיים שדינם נגזר להישחט, ומי יודע באיזו דרגת סבל. מה ההיגיון בגרימת אין סוף של סבל רק לצורך מטרה פולחנית גרידא כמו בהקרבת קורבנות מסוג "קורבן עולה" שבו בשר הקורבן כולו "קודש ליהוה", ואפילו אינו נאכל על ידי מקריב הקורבן.

הסיבה לקורבנות אלו היתה האמונה לפיה האלים חפצים בקורבן (ראה בהרחבה בפרק נפרד העוסק בההיגיון שמאחרי הריטואלים הפולחניים ובאמונה כי האל צריך לאכול ומוטלת חובה להאכיל אותו). האמונה עתיקה שהיתה רווחת ראתה בהקרבת הקורבנות את הדרך הבלעדית שהיה בכוחה לגרום לאלים להיטיב עם בני האדם. הישראלים הקדומים, כמו שאר עמי העולם העתיק, ראו בפולחן הקורבנות גם את הדרך היחידה "להתקרב" לאל, לסגוד לו, לרצות את כעסו, ואף לחוש קירבה אליו ולבקש ממנו בקשות. כהמחשה לתפישת העולם הזו ניתן לראות מהמסופר על המלך אחז שהקריב קורבנות גם לאלוהי ארם, בעוד ממלכת ארם עצמה מכה בו, וזאת מתוך האמונה ש"כשם שאלוהי ארם עוזרים לארם שעובדים אותם, כך בזכות הקורבנות שהוא מקריב להם, הם יעזרו לישראל" ואולי המכות תפסקנה (דה"ב כח כג) "וַיִּזְבַּח לֵאלֹהֵי דַרְמֶשֶׂק הַמַּכִּים בּוֹ, וַיֹּאמֶר, כִּי אֱלֹהֵי מַלְכֵי אֲרָם הֵם מַעְזְרִים אוֹתָם,לָהֶם אֲזַבֵּחַ וְיַעְזְרוּנִי". יתכן מאוד ואותו היגיון תיאולוגי עמד מאחרי מעשיו של המלך שלמה שעל פי המסופר בנה במות גם לאלוהי העמים האחרים שהיו אוייבי ישראל, כמו מואב ועמון, וזאת מתוך אותה אמונה שאם יקריב לאלים הללו, "האלים הלאומיים"של אותם עמים, לא יתנו שיפגעו בו (מל"א יא ז) "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן". זו גם בדיוק הסיבה לכך שהמלך אמציה עבד גם את אלוהי אדום אחרי שנלחם בהם, ניצח אותם ולקח את פסלי האל שלהם (דה"ב כה יד) "וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת אֲדוֹמִים וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר". אמציה האמין שבזכות כך אלי אדום יגנו עליו. "הגליית" האלים השונים מעמם "החלישה" אותם אך מצד שני איפשרה לעם המנצח "להקטיר" לאותם אלים כדי שייטיבו עמם, וכל מנסח את הדברים יעקב חיים טיגאי:

"בדתות הקדם ישראליות, עבודת האלים נועדה לפרנסם, היינו: לספק להם מזון ומגורים. ההנחה היתה שהאלים יהיו נכונים לעזור למי שיציע להם דבר מה לתועלתם או לקורת רוחם תמורת עזרתם, הואיל ועבודת האלים מיוסדת על אותם דפוסי 'קח ותן' המוכרים לבני אדם בחברה האנושית"^[1].

גם הרמב"ם, שחי בימי הביניים^[2], מאות רבות של שנים אחרי תקופת המקרא, התקשה בשאלת פשרו התיאולוגי של פולחן הקורבנות. גם הוא חש שהמדובר בפולחן הרחוק מעולמו הרוחני, העיוני, הספרותי כרחוק מזרח ומערב. בספרו התיאולוגי- פילוסופי "מורה נבוכים" הוא קובע מפורשות (בחלק ג' פרק לב) כי האל צווה על פולחן הקורבנות רק כשלב ביניים זמני במעבר מאלילות גמורה, שהקרובנות הן עיקר פולחנה, לאמונה באל אחד. מטרת הקורבנות לשיטתו היתה להוות אך ורק שלב זמני שנועד לעקור את פולחן העבודה זרה שהיתה מושרשת בקרב הישראלים. לשיטת הרמב"ם אין בפולחן תכלית ראויה כשלעצמה. וכך אומר הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" בתרגומו של דוד קאפח:

"לפי שאי אפשר לצאת מן הקצה אל הקצה הנגדי בבת אחת, ולפיכך לא יתכן כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת. ...והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה היתה הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם. והחסידים והנזירים היו אז האנשים המיוחדים לעבודת אותן ההיכלות העשויות לכוכבים כמו שביארנו, לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו לפי טבע האדם, ...והעבירם מהיותם (מיועדים) לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמיתות, (מיועדים) לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה. לפיכך ציוונו לבנות היכל לו: ועשו לי מקדש, ושיהא המזבח לשמו: "מזבח אדמה תעשה לי", ושיהא הקורבן לו, וההשתחוויה לו, והקטורת לפניו, והזהיר מלעשות דבר מן המעשים הללו לזולתו, וייחד כוהנים לעבודת המקדש וחייב להפריש להם מתנות בהכרה שיספיקו להם מחמת התעסקותם בבית וקורבנותיו, והם מתנות הלוים והכוהנים. היאך (כך) באו ציווים ואזהרות ומעשים גדולים מדוקדקים מאוד ובזמנים קבועים, והם כולם אינם מטרה לעצמם אלא מחמת דבר אחר, וכאילו שזו תחבולה יעצה ה' עלינו כדי שישיג את מטרתו הראשונה...כך ציווה ה' מצוות אלו אשר הזכרנו, מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע, כדי שתושג המטרה הראשונה, והיא השגתו יתעלה ועזיבת עבודה זרה"^[3].

וכך מסביר יהושע ברמן את גישה הרמב"ם:

"כידוע לרבים, הרמב"ם סבר שהקורבנות בתורההן ציווי ותרני ופשרני מטבעו. לדבריו, בני ישראל לא הכירו דרכי פולחן דתי אחרות מלבד עבודת האלילים שאותה ראו במצרים. לכן הקב"ה ציווה להם פולחן מוכר. במשך שני פרקים ארוכים במורה נבוכים (ג, לב; מו), מזהה הרמב"ם את דרכי הפולחן האלילי המצרי ל'מזל טלה' (Aries), לעבודת האלילים ההודים ולנורמות הפולחניות של התרבות הקדומה"^[4].

"ראינו כי הרב קוק היה פתוח לחלוטין לרעיון שאפילו התורה עצמה כוללת בתוכה שרידים של טקסטים אליליים, ו"שהאור האלוהי...בררה וזככה ממה שעלה בהם מהערבוביה והטעות". ראינו שהרמב"ם חיפש את כל המקבילות שיכול היה למצוא בין מצוות התורה ובין תקדימיהן האליליים. המקבילות שעלינו כאן על עקבותיהן נעשו גם הן ברוח זו של הרמב"ם ושל הרב קוק"^[5].