שני רבדים במקור הכהני- "תורת הכהונה" מול "ספר הקדושה" ("P" מול "H")

תגלית מעניינת אודות המקור הכהני התרחשה בשלב מאוחר במחקר כשהתברר שבתוך המקור הכהני מתקיימים שני רבדים, האחד קדום, מימי הבית הראשון, והשני מאוחר, מימי תחילת ימי הבית השני. חלקו הראשון של ספר ויקרא, הפרקים א'-טז' הינו החלק הקדום יותר נקרא "תורת הכהונה" (הוא "מקור P" מהמילה priest = כֹּהֵן או priesthood = כְּהֻנָּה). חלק זה מתמקד בטקסים אותם עורכים הכהנים, ותוכנו מופנה ורק לכהנים המצווים להיות "קדושים", כגון (וי' כא א-ו) "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים... קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם", וכן (וי' ח ל) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה ... וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ".

מקור P ("תורת כהונה") עוסק בענייני פולחן, מאכלים מותרים או אסורים ובענייני טומאה וטהרה אך לא בענייני מוסר חברתיים שבין אדם לחברו. כפי הנראה, עבירות מוסר שבין אדם לחברו נתפשו על ידי אסכולת הכהנים הקדומה כשייכים "לעולם המשפט", למשפט הפלילי, אך לא לעולם הכהונה העוסק במקדש, בפולחן ובקדושה, ובטיהור המקדש מהטומאה ביום הכיפורים. הריטואל הפולחני במקור הכהני הקדום לא עסק בעניינים שבין אדם לחברו. הנושא המוסרי היחיד בו עוסקת "תורת כהונה" הינו שבועה כשהאדם יודע (ראה או ידע דבר מה) והוא נשבע או נקרא להעיד ("קוֹל אָלָה") והוא לא מגיד את האמת, הוא נושא עוון ועליו להביא קורבן התואם את יכולויו הכלכליות (וי' ה א-ו):

"וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ...אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה...וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ".

החטא המוסרי שבשבועת שקר מוזכר ב"תורת כהונה" ורק בגלל שעל החוטא להביא קורבן אשם, בו עוסקים הכהנים.

חלקו השני של ספר ויקרא, הפרקים יז-כז (עד סוף הספר), הינו מקור כהני מאוחר, המכונה במחקר "ספר הקדושה" ("מקור H", מהמילה Holiness = קְדֻשָּׁה), והוא מתוארך לתחילת ימי הבית השני ואולי סוף ימי הבית הראשון. מקור זה מזכיר בין השאר את הגלות מהארץ והשיבה אליה מה שמביא בהיכרח לתיארוכו לתקופה הפרסית (וי' כו לג-מה) "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם... וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב... וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים..." וכן (וי' כו לא) "וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם".

בניגוד למקור P הקדום המתמקד בעבודות הכהנים, מקור H מתמקד גם במצוות מוסריות ומופנה לכלל עם ישראל ולא רק לכהנים. מקור זה נוצר בהשפעת ביקורת נביאי המוסר על מעמד הפולחן, כמו גם מהשינויים שהתחוללו בתפישות העולם המוסריות, החברתיות כפי שבאים לידי ביטוי גם בספר דברים. גירסת H שהיא מאוחרת, הושפעה אם כן גם מהמהפכה הדוייטרונומיסטית של ספר דברים לפיה אין כל גורם "מיתולוגי" מלבד יהוה לבדו ("דִּימִיתוֹלוֹגִיזַצְיָה").

"ספר הקדושה (H) לא רק עוסק גם בענייני מוסר וצדק חברתי אלא גם דורש מכל עם ישראל להיות קדוש, דרישה שהופנתה קודם לכן רק כלפי הכהנים (וי' יט ב-יג):

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם...וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר ... לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם... לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ...וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר ...לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר".

החל מתחילת תקופת נביאי המוסר, שהקדומים שבהם הנביאים הושע ועמוס, שדבריהם הועלו הכתב החל מהמאה השמינית לפנה"ס, החלה תנועה ביקורתית כנגד העוולות המוסריות שבין אדם לחברו, ובעיקר עוולות הנעשות במקביל לשמירת מצוות הפולחן באדיקות. הנביאים גינו את תפישת העולם הרואה בפולחן ושמירת המצוות כחזות הכל, תוך אדישות למוסר חברתי. כך למשל הנביא עמוס לועג לאותם אלו המקפידים על שמירת שבת מצד אחד, אך בה בעת מייחלים לצאת השבת כדי שיוכלו להמשיך ולעשוק את העניים (עמוס ח ד-ו): "שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץלֵאמֹר, מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ (=ראש החודש שהיה מקודש בעבר כמו יום שבת) וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת (תעבור), וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה (=סוג של מידת נפח ששמשה למסחר) וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל, וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה, לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם". הנביאים חזרו והדגישו כי האל מעוניין בעשיית חסד ולא בקורבנות (הושע ו ו) "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים- מֵעֹלוֹת". הנביא ירמיהו, שהיה כהן בעצמו^[1], אף יוצא כנגד הקורבנות בצורה ישירה (יר' ז כב) "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח". המדובר במתקפה חסרת תקדים של הנביאים כנגד עולם הכהונה. בוז לקורבנות או לפחות הפחתה משמעותית מחשיבותם אל מול הערכים הנעלים של עשיית צדק ומשפט. על פי תפישת הנבואה, דווקא עשיית צדק חברתי ("צְדָקָה") היא זו ש"מגביה" את יהוה ומקדשת אותו (יש' ה טז) "וַיִּגְבַּהּ יְהֹוָה צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט, וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה". העולם הכהני לא היה אטום להלכי הרוח החדשים, שמע את ביקורת הנביאים והגיב לה באמצעות "ספר הקדושה". המוסר החברתי-משפטי-מוסרי הפך להיות עבור הכהנים דרך נוספת להשגת הקדושה במקביל להמשך קיום הפולחן. מקור H זה ביטל את ההבחנה בין מוסר לפולחן, ומעתה שני הדברים כרוכים האחד בשני^[2].

לאור הדרישה ב"ספר הקדושה" שכל העם יהיה קדוש, ולא רק הכהנים, מצוות שהיו שייכות רק לכהנים הורחבו לכלל ישראל^[3]. כמו כן, היחס לטומאה הופך מחמיר יותר לעומת "ספר כהנים". כך למשל, ב"ספר כהנים" אין איסור לגעת באשה נידה, ואם אדם נגע באשה נידה הרי שיהיה "טמא עד הערב" (וי' טו יט) "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב". לעומת זאת ב"ספר הקדושה" המדובר באיסור קטגורי מוחלט האוסר להתקרב לאשה בנידתה, ועבירה על איסור זה מובילה לעונש כרת והגליית העם מארצו (וי' יח יט-כט) "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ... וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ ... כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם". דוגמה נוספת לגישתו המחמירה של "ספר הקדושה" ניתן לראות בנוגע לאכילת בשר פִּגּוּל. ספר כהנים קובע כי במקרה של אכילת "פיגול" החוטא "ישא עוונו" (וי' ז יח) "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל ...פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא". לעומת זאת ב"ספר הקדושה" נאמר כי העונש על חטא זה חמור יותר, עונש "כרת" (וי' יט ז-ח) "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא ... וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ".

חוקרים רבים מזהים את מקור H לא רק בתוך ספר ויקרא אלא אף במקומות שונים בתורה. כך למשל, מקור P בסיפור יציאת מצרים בספר שמות מפרש את המילה "פסח" במובן של "לדלג", ומתאר ש"גורם אלוהי" כלשהו בשם "הַמַּשְׁחִית" פעל בהכאת המצרים (שמ' יב כג) "וּפָסַח יְהֹוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". לעמת זאת, בפסוק אחר השייך ל"מקור "H, אותו "הַמַּשְׁחִית" מתואר רק סוג של נזק ואילו האל פעל לבדו בביצוע כל הפעולות ללא היעזרות ב"משחית" (שמ' יב יג) "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". לפסוח כאן במשמעות "להגן" ולא "לדלג", משמעות החוזר גם בפסוק (יש' לא ה) "יָגֵן יְהֹוָה צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט". הנה כי כן, שני הפסוקים שבאותו הפרק מזכירים את "הַמַּשְׁחִית" אך הם מתפלמסים ביחס לטיבו, האם הוא גורם אלוהי או המדלג על הפתח, או האל בעצמו המגן על הפתחים. בכך משמר מקור H את התפישה הדוייטרונומיסטית בדבר בלעדיות האל ושלילת המלאכים.

ספר הקדושה מתאפיין גם בצירופי לשון ייחודיים או מי מילים הייחודיות לו. כך למשל הצירוף "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" מופיע רק בספר הקדושה. כמו כן המילה "וְהִכְרַתִּי" מופיע רק בספר הקדושה וחמש פעמים ! כמו כן, ספר הקדושה כופל חוקים מסויימים ומנסחם בצורה שונה וניראה כי קיימים חילוקי דעות רעיוניים בין שני חלקי ספר ויקרא, כפי שיפורט בהמשך.

מהזוית הספרותית ניתן לזהות את החלק הראשון, ספר כהנים ("תורת הכהונה") כקובץ של סדרת מגילות העוסקות במגוון הנושאים בהם עוסקים הכהנים. מגילות אלו אוחדו בתקופה מאוחרת ליחידה אחת רצופה. רבות מהמגילות שהרכיבו את ספר תורת הכהונה נפתחות במילים "זֹאת תּוֹרַת הַ...", ותפקידן היה בעצם לשמש כותרת של המגילה, בפתיחתה או בסיומה. מטרת הכותרות היתה להקל על הכהן המחפש את המגילה המתאימה לצורך לימוד הטקס אותו היה עליו לנהל. בכל מצב נתון יכל הכהן "לשלוף" את המגילה המגולגלת מתוך שאר המגילות שהיו בספריית המקדש. כך למשל ניתן לראות את אותם מגילות בטקסטים הבאים (וי' ו ב) "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה", (וי' ו ז) "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה", (וי' ו יח) "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת", (וי' ז א) "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם", (וי' יא מו) "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף", (וי' יג נט) "זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים", (וי' יד ב) "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע", (וי' יד נד) "זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק", (וי' טו לב) "זֹאת תּוֹרַת הַזָּב". וכך מנסח את הדברים ישראל קנוהל:

"זו ספרות של מומחים המיועדת לכהנים. אנו מוצאים בחלק הראשון של ספר ויקרא את נוסחי הפתיחה או הסיום של החוקים המשתמשים במילה "תורה": "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת", "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים", כל פיסקה כזאת כתובה על מגילה קטנה. לוקחים פיסת קלף וכותבים עליה הוראת חוק פולחנית, כשבראשנה או בסופה כותרת או חתימה-"זאת תורת...". לאחר מכן מגלגלים את הקלף ושומרים אותו גלול כמגילה. הכהנים הם "תופשי התורה" (ירמיהו ב: ח). הם מחזיקים ספרייה קטנה של הוראות הפעלה שכל אחת מהן היא "תורה". כאשר מתעורר הצורך בשימוש באחת המגילות, אפשר להציץ בקצה המגילה, שם מופיעה הפתיחה או החתימה "זאת תורת..." שבה מוגדר תוכן המגילה כולה"^[4].